מנהג קדום זה לכתוב פסוק "ה' נתן לי לשון למודים" וגו' (ישעיה נ, ד) ולתת לתינוק ללחכם ולאכלם כבר כתב הרוקח (רצו). ואמנם היעב"ץ (מגדל עוז ברכת גבעון תעלה א) כתב "ואף אם מנהג אכילת העוגה שכתובים עליה פסוקים ושמות יש להרהר אחריו, היכא דנהוג נהוג" הרי שפקפק בזה הן מצד הפסוקים והן מצד שמות הוי"ה, ואף שבזמנינו אין נוהגים לכתוב השם אלא בכינוי כאות ה' בלבד, מכל מקום יש בזה מחיקת הפסוקים ע"י התינוק שאוכלם. אכן לא אסר זאת אלא התיר "היכא דנהוג".
ויש לחלק בין מחיקת פסוקים ביריעת ס"ת לאכילת העוגה שכתוב עליה הפסוק:
א] הפסוקים על העוגה נכתבו מתחילה על דעת לאבדם באכילת התינוק. מרן רבינו זצללה"ה הביא דעת רבי יצחק אלחנן ספקטור (עין יצחק אורח חיים ה, יא) והנצי"ב (שו"ת משיב דבר ב, פ), שכאשר כותב על דעת למחוק לא חלה קדושה אף מדרבנן, משא"כ הפסוקים על היריעה נכתבו על דעת לקיימם, ולא זו בלבד אלא אף בכתב אשורית ובכוונת קדושת ספר תורה על כל פרטיו ודיניו.
ב] קיים הבדל יסודי בין מחיקת שם ה' למחיקת כתבי הקודש: במחיקת שם ה' האיסור בעצם המחיקה, כמבואר ברמב"ם (ספר המצוות לא תעשה סה) "המאבד שם משמות הקדושים לוקה". אך בכתבי הקודש שורש האיסור שלא לבזותם, כנראה מלשון הרמב"ם שבכתבי הקודש כתב ששורש האיסור לא לשרוף ולאבד ביד כדרך בזיון (תשובות והנהגות ב יורה דעה תנג). אכן מה שהתינוק מלקק אינו בדרך בזיון אלא ככבוד לחביבות דברי התורה המתוקה מדבש ונופת צופים שיבואו לקרבו. אך ביריעת הספר תורה אין כבוד התורה במחיקת הפסוקים.
והנה אסרנו למחוק אותיות מיריעה של ס"ת למרות שאף בספר תורה כבוד הוא לאפשר לעוד יהודים ובפרט לתלמידי חכמים להשתתף בכתיבה שמראים בזה את חיבתם לתורה, והרי כבוד תלמידי חכמים גדול מכבוד התורה כמו שאמרו חז"ל (מכות כב, ב) כמה טפשאי וגו'.
אכן בעוגת הפסוקים כבוד התורה ניתן בעצם המחיקה על ידי שמלחך הקטן בלשונו, אך שונה ספר תורה שבעצם המחיקה לא מתווסף כבוד, אלא רק לאחר מכן בהוספת כותבים, וביותר נראה שאין להתיר על סמך סברא זו בלבד "וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות" (אבות ד, ו).
