מקור האיסור לא לעלות לבית הקברות בשבתות ובמועדים כדי שלא לגרום צער לעולים, אך ציון הרשב״י התקבל כמקום תפילה, ואף נהגו להתפלל שם בשבתות ובחגים, ומאי גרע חול המועד.
(מתוך תשובת מורינו הגרב"צ הכהן קוק שליט"א שניתנה בעל פה).
כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר
שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה שלכבוד סיום מסכת מותר לנגן בכלי זמר באבלות ימי העומר, אף על פי שאין
ראוי להחמיר, כי מי שמיקל בזה רואה בחוש שבסוף נגרם על ידי כך ביזוי ספרים נורא, ובפרט כשאחד יוצא לבית
אכן כתב ברמ"א (תצ"ג, ב) לגבי ההיתר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה, וכן מבואר מכל האחרונים שם. ולדינא קיימא לן
כיון שאינה מתייחסת אחר האב אלא רק אחר האם, יש לכתוב את שם האמא בכתובה (דגול מרבבה אבן העזר קכט,
גאב"ד בית הוראה הכללי, רב דק"ק אבי עזרי פ"ת
אמנם לכתחילה יש לברך בורא נפשות, אך כיון שבדיעבד יוצא גם בברכת על המחיה (ברכי יוסף רח, ז) לכן עדיף
חיוב הנשים שאלה: האם אמא מצווה לספר לבנה מדין "והגדת לבנך". תשובת מורינו הגאב"ד רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א:
כיון שזה לא מאכל הנצרך אלא רק ממתק, רצוי שלא לתת. כמבואר במנחת חינוך (שיג, י) "אף בקטן גמור תיכף
בירושלמי כתב לעשות את התשליך במים או בנהרות, ובכתבי האר"י (הובא במשנה ברורה תקפג, ח) הובא שניתן לעשות אף בבארות
רוב השמנים מיוצרים כאשר הזית בשלמותו, כולל הגלעין, נכנס למעין מכבש, והאבן דוחקת את הזית עד שיוצא ממנו כל השמן.
