כעצת כל גדולי ההוראה שאם לא רוצים לטבול את הכלי או אם אינו יכולים לטבול אותו מחשש שיוזק על ידי המים וכדומה, נותנים את הכלי לאומן ישראל שיכול לפרק אותו באופן שסתם בן אדם לא יכול לעשות ולא מבין לעשות, ואז הכלי נחשב ככלי שנעשה על ידי ישראל ופטור מטבילה, והארכנו בזה הרבה בספרי הקטן אהל יעקב הל' טבילת כלים.
אכן כתב ברמ"א (תצ"ג, ב) לגבי ההיתר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה, וכן מבואר מכל האחרונים שם. ולדינא קיימא לן
ראוי להחמיר, כי מי שמיקל בזה רואה בחוש שבסוף נגרם על ידי כך ביזוי ספרים נורא, ובפרט כשאחד יוצא לבית
כיון שאינה מתייחסת אחר האב אלא רק אחר האם, יש לכתוב את שם האמא בכתובה (דגול מרבבה אבן העזר קכט,
כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר
שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה שלכבוד סיום מסכת מותר לנגן בכלי זמר באבלות ימי העומר, אף על פי שאין
רב ומורה צדק בית הוראה הכללי, ראש כולל להוראה 'בית מרדכי יצחק'
אפשר להקל, משום שכל הסיבה שמדליקה את השירים אינה משום שהגננת רוצה לשמוע את זה לתענוג עצמה אלא למטרה אחרת,
לשיטת הבן איש חי (שנה ראשונה, צו, כ"ה) וכן הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה פסח ח, א) וכן שמעתי כמה פעמים
המנהג באמירות הקינות לשבת על כסא נמוך, לשבת דווקא ולא לעמוד. וכך נהג מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל גם
מקור האיסור לא לעלות לבית הקברות בשבתות ובמועדים כדי שלא לגרום צער לעולים, אך ציון הרשב״י התקבל כמקום תפילה, ואף
מותר לקנות בגדים בחול המועד כשיש שם מבצעים מיוחדים אע"פ שאינו צריך ללבוש את הבגדים עד אחרי חול המועד. ומקורות
