מותר ללמוד ואף להתפלל ולקרוא קריאת שמע כיון שאינו מריח. כמבואר במשנה ברורה (עט, יח) "מי שיש לו חולי שאינו מריח, אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק".
ויש לחלק בין ב' סוגי ריחות רעים: ריח שיש לו עיקר כגון צואה, אסור מן התורה שנאמר (דברים כג, טו) "והיה מחניך קדוש" ופירשו חז"ל שבמקום שיש בו ריח רע אין המחנה קדוש. וריח זה הוא הבא מצואה כיון שבפסוק זה נזכרה צואה "וכיסית את צאתך". וישנו ריח שאין לו עיקר כגון הפחה שאיסורו רק מדרבנן. ובריח שיש לו עיקר יש להרחיק מסוף המקום שמריח עוד ד' אמות, אך בריח שאין לו עיקר רק המקום שמריח בו אסור.
נחלקו הראשונים כשהצואה ברשות אחרת כריח הנודף חוץ לבית הכסא או כשמכוסה כצואת תינוק בטיטול, אם דינה כריח שיש לו עיקר ויש להרחיק מהטיטול כ-2 מטר, או שאין לו עיקר כיון שאינה נמצאת במקום שמתפלל. הביאור הלכה (שם) מחמיר, אך התיר להקל כשיש לו חולי שאינו מריח, בשעת הדחק. וכיון שלחולה זה המבודד בביתו אין שעת הדחק גדולה מזו, יכול להקל וללמוד ליד הצואה המכוסה.
אכן לבריא שמריח, לא מועיל לסתום את האף ולמנוע חדירת הריח, כיון שסוף סוף לגביו הוא מקום מסריח שאינו משכן לשכינה, אך ניתן להקל אם התיז בושם עד שלא מריחים את הריח הרע כיון שאין לו עיקר.
