אין שום צורך לשכור את מקום החופה. והרי בשנים קדמוניות היו עורכים את החופה בחצר בית הכנסת שהיא רשות הרבים. ואף שהעזר מקדש (אבן העזר נה) סובר שחצר בית הכנסת נבנתה מכספי הרבים על דעת להקנותו לחתנים, וממילא צריך שיהיה מקום החופה קנוי לחתן, אך החזון איש דייק מהגר"א (שם ט) שאין לחתן שום קניין בחצר בית הכנסת.
ואמנם שונה חדר הייחוד שנהגו להשכירו לחתן. משום שייחוד פירושו "שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה" (שלחן ערוך שם א), אך חופה שפורסין יריעה על כלונסאות, אינה מטעם הכנסה לרשותו, אלא שכך נוהגים איש ואשה כשנישאים זה לזה.
את השכירות לחדר ייחוד יש לעשות דווקא בכסף ולא בסודר, משום שסודר אינו קונה בשכירות (שו"ע חו"מ קצה, ט), והרי אין צד שבעל האולם מקנה לחתן את חדר הייחוד לצמיתות. אכן כיון שהמחותנים שכרו את האולם לליל החתונה, ושוב לא יכול בעל המקום להכניס אנשים זרים לשם, לכן יש לתת הפרוטה ולערוך השכירות מהמחותנים ולא מבעל האולם. אמנם אם שכחו ולא עשו קניין, אינו מעכב משום שהוא רק כהידור בעלמא (ציוני הלכה – נישואין מה). ואף בשו"ת אבן ישראל (ט, קלא) תמה על מנהג זה "חדשים מקרוב באו והביאו מנהג זה לקנות מקום החופה וחדר הייחוד".
