מקור האיסור לא לעלות לבית הקברות בשבתות ובמועדים כדי שלא לגרום צער לעולים, אך ציון הרשב״י התקבל כמקום תפילה, ואף נהגו להתפלל שם בשבתות ובחגים, ומאי גרע חול המועד.
(מתוך תשובת מורינו הגרב"צ הכהן קוק שליט"א שניתנה בעל פה).
אכן כתב ברמ"א (תצ"ג, ב) לגבי ההיתר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה, וכן מבואר מכל האחרונים שם. ולדינא קיימא לן
ראוי להחמיר, כי מי שמיקל בזה רואה בחוש שבסוף נגרם על ידי כך ביזוי ספרים נורא, ובפרט כשאחד יוצא לבית
שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה שלכבוד סיום מסכת מותר לנגן בכלי זמר באבלות ימי העומר, אף על פי שאין
כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר
כיון שאינה מתייחסת אחר האב אלא רק אחר האם, יש לכתוב את שם האמא בכתובה (דגול מרבבה אבן העזר קכט,
גאב"ד בית הוראה הכללי, רב דק"ק אבי עזרי פ"ת
זהו לשון החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב יט, ב) "ולשלם ממעות מעשר שכר למוד לבניו אסור לכולי עלמא,
כן. וכפי הנראה בדברי החת"ס (גיטין כ"ב, ב') לחלק בין שליחות שבה השליח עושה מעשה, שמחמתו צריך שיהא בר דעת
כיון שהוא עניין של תפילה, מותר, משום שגדר ההפסק בין התקיעות, אינו כהפסק בין ברכה לקיום המצווה בעלמא, שהרי אף
הקנס למי שלא הדליקה שבת אחת שתוסיף נר כל חייה, הוא רק לאשה (מרן הגרי"ש אלישיב), כיון שהנשים מוזהרות יותר
מקור הדין במסכת עבודה זרה (כ) ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן קנא). בשו"ת שרגא המאיר חלק ז (קנה) כתב שבכל
