מקור האיסור לא לעלות לבית הקברות בשבתות ובמועדים כדי שלא לגרום צער לעולים, אך ציון הרשב״י התקבל כמקום תפילה, ואף נהגו להתפלל שם בשבתות ובחגים, ומאי גרע חול המועד.
(מתוך תשובת מורינו הגרב"צ הכהן קוק שליט"א שניתנה בעל פה).
גילה מלאך המוות למשה רבינו בשעה שקיבל את התורה שהקטורת עוצרת מגיפה (שבת פט, א) ולאחר חורבן הבית שאין את
בספר "ציוני הלכה" – פסקי מרן הגרי"ש אלישיב בהלכות אבלות, שנרשמו מפיו על ידי מורינו הגאון רבי בן ציון הכהן
אין שום משמעות דתית למבצעים שלהם, כיון שאינם עורכים מבצעים בגלל עבודה זרה שלהם, אלא אך ורק כדי להגדיל רווחים
אם דעתו להישאר שם עד ימות החמה, דינו כבן חו"ל לעניין זה וישאל רק משישים יום לאחר תקופת תשרי, אך
לצערנו, איסור זה פרוץ מאד עד שרבים תובעים בערכאות בלא שרואים זאת כאיסור. וכן לגבי גילוח בתער כתב רעק"א (שו"ת
גאב"ד בית הוראה הכללי, רב דק"ק אבי עזרי פ"ת
ייצא ליטול ידיים כיון שעדיפה נטילה מיוחדת וסמוכה לברכת כהנים, מאשר לסמוך על מה שהשאיר את ידיו נקיות כמבואר בקרן
רואים זה את זה א. בשו"ע (או"ח נ"ה, י"ג) נאמר "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם". מקום
יכול להמשיך לספור בברכה. ומה שכתב במשנה ברורה (תפ"ט, ז) שביום שמשלים שבוע, ספירת הימים היא לעיכובא, כיון שלא מזכיר
מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היקל להאריך את הדרך בנהג נכרי, אך כשהנהג ישראל יש ללדת בבית חולים היותר
בברכות (ו, א) תניא "אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". וכך נפסק בשלחן ערוך (צ, ט) "ישתדל
