הורה רבינו הגריש"א ('כיבוד הורים ומוראם') שכשם שאסור לשבת במקום המיוחד לאביו כך אסור לשבת על כסא אביו אף כשאינו במקומו הראוי לו. אמנם כפי שאב יכול למחול על כבודו (שו"ע יורה דעה רמ, יט), כך יכול למחול על ישיבה בכסאו שהיא משום מוראו. כמבואר בברכי יוסף (רמ, יג) ובספר החינוך (ריב) "העובר עליה והקל ביראתם ביטל עשה, אלא אם כן מדעת האב ובמחילתו שהאב שמחל וכו'".
אמנם כתב מרן החזו"א (יו"ד קמט, א) שאין ראוי שאב ימחל בקביעות ויתיר לילדיו לשבת על כסאו או מקומו, בכדי שיישאר המורא הראוי כלפי ההורים.
בשונה ממחילה על קימה בפניהם שכיון שמהווה הדבר לילדים עול ולא כבוד ומורא, אין ההורים חפצים בתחושה זו של הילדים כלפיהם ויש למחול. "נראה שיש לחלק בין מוחל מחמת שאינו צריך שבנו יקום, או מחמת שאינו רוצה שיקום. והיום נהגו למחול דהקימה לא נראית ככיבוד כל כך אלא כעול, ואין ההורים רוצים בקימה כזו, ואדרבה מצות כיבוד אב היא לא לקום" (תשובות והנהגות ג, רעו).
אכן כשהאב מבקש מבנו לשבת על כסאו מאיזה טעם שהוא, עדיף ממחילה, כפי שכתב החזו"א שכאשר האב מבקש לשמוע את דעת הבן אף אם היא כנגדו, עדיף זה ממחילה.
וכבר כתבו הערוך השלחן (רמ, יג) והחזון איש (יו"ד שם) על איסור 'לא יסתור את דבריו', שאם האב מבקש מבנו שיחווה דעתו על סברותיו, מותר אף כשסותר בזה דעת האב. ואין זה משום 'מחילה' כיון שמחילה היא כשנחסר ביראתו, משא"כ כשמבקש לשמוע דעתו, אין זו סתירה כלל למוראו, שהרי זהו רצון האב. וסיים החזו"א שכל התלמידים שנחלקו על רבותיהם בש"ס "לא מסתבר שכולם מחלו לבניהם או לתלמידיהם, שאין ראוי לעשות כן (למחול בדרך קבע)". הרי שכשמבקש שיחווה דעתו, עדיף ממחילה וראוי לעשות כן.
