כעצת כל גדולי ההוראה שאם לא רוצים לטבול את הכלי או אם אינו יכולים לטבול אותו מחשש שיוזק על ידי המים וכדומה, נותנים את הכלי לאומן ישראל שיכול לפרק אותו באופן שסתם בן אדם לא יכול לעשות ולא מבין לעשות, ואז הכלי נחשב ככלי שנעשה על ידי ישראל ופטור מטבילה, והארכנו בזה הרבה בספרי הקטן אהל יעקב הל' טבילת כלים.
כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר
כיון שאינה מתייחסת אחר האב אלא רק אחר האם, יש לכתוב את שם האמא בכתובה (דגול מרבבה אבן העזר קכט,
אכן כתב ברמ"א (תצ"ג, ב) לגבי ההיתר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה, וכן מבואר מכל האחרונים שם. ולדינא קיימא לן
שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה שלכבוד סיום מסכת מותר לנגן בכלי זמר באבלות ימי העומר, אף על פי שאין
ראוי להחמיר, כי מי שמיקל בזה רואה בחוש שבסוף נגרם על ידי כך ביזוי ספרים נורא, ובפרט כשאחד יוצא לבית
רב ומורה צדק בית הוראה הכללי, ראש כולל להוראה 'בית מרדכי יצחק'
איסור הספד בשלושים יום קודם הרגל רק "על המת שמת לו לפני שלשים יום קודם הרגל" (אורח חיים תקמז, ג),
אמנם לכתחילה יש לברך בורא נפשות, אך כיון שבדיעבד יוצא גם בברכת על המחיה (ברכי יוסף רח, ז) לכן עדיף
פרי העץ – יש לברך קודם אכילת התמר, ככל אכילת פרי בתוך סעודה שמחייב ברכה לעצמו. פרי האדמה – כיון
אסור ככלי שמלאכתו לאיסור פרט לצורך גופו או מקומו, כמבואר במשנה ברורה (שז, ב) "כל שאסור לקרותו אסור אפילו לטלטלו".אך
בשולחן ערוך (סימן תקנ"א סעיף ב) כתב שמראש חודש אב ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה כגון בית חתנות לבנו
