גילה מלאך המוות למשה רבינו בשעה שקיבל את התורה שהקטורת עוצרת מגיפה (שבת פט, א) ולאחר חורבן הבית שאין את מעשה הקרבנות, אמירת הקרבנות נחשבת כעשייתם, ולכן יש לאמרה בפרט בעת הזו. אמנם יש המשתדלים לאמרו מתוך קלף כעין ס"ת כמובא בכף החיים (פלאג'י יז, יח) בשם הקדמונים "יכתוב פרשת הקטורת על קלף או גוויל בכתב אשורית כספר תורה ויקרא בו ויעשה לו סגולה". אך על כתיבה מעין זו פסק השלחן ערוך (יורה דעה רפג, ב) שאין לכתוב פסוקים וחלקים מהתורה בפני עצמם, בצורה הכשרה שבה כותב ס"ת. והמג"א (יורה דעה רפד) כתב שאמנם הותר לכותבו משום "עת לעשות לה'" אך כיון שהתרבו הדפוסים חזר האיסור כמעיקרא ושוב אין לכתוב כן. ואמנם החזון איש (אורח חיים יד) סובר שלא חזר האיסור, כיון שלא נידון כל זמן בפני עצמו וכיון שהותרה הותרה, אך מרן הגרי"ש אלישיב חשש לדעת המג"א.
ולכן יש להימנע מכתיבת פרשת הקטורת על גבי קלף. וכן בשו"ת יביע אומר (ט יורה דעה, כג) כתב "נראה שלכתחילה אין ראוי לכתוב פיטום הקטורת בפני עצמה". ואין לתלותו על קיר בית הכנסת בצורה גלויה, מחמת קדושת שם הוי"ה המופיע בו בגלוי, כעין האיסור להשאיר ספר תורה פתוח ולצאת כמבואר בש"ך (יורה דעה רעז, א). וכל שכן בשם הוי"ה כנראה בדברי הר"ן (שבת ה, ב הופכו) שאגרות של תחנונים התלויים בית הכנסת, חייב אדם לגוללן.
(לאחר שמרן הגרי"ש אלישיב הורה בבירור לאסור כשנשאל על פיטום הקטורת ועל קיר בבית חולים שבו מוזכר שם הוי"ה בגלוי, הורה חתנו מרן הגר"ח קניבסקי לכסות בווילון את פיטום הקטורת התלוי בבית מדרשו ולא הסתפק בכיסוי זכוכית. ואומנם שונה שם הוי"ה הקבוע בעמוד הש"ץ שהוא מנהג ותיקין ואין לנו לחדש מנהגים שונים באיסור זה).
