למרות שנוסע קודם ט"ו מחויב בדיני מוקפים, ואינו נפטר מכאן ומכאן. ואמנם מלכתחילה עדיף לא לנסוע ולא 'להיכנס לשאלה', אך מדבריו כיון שיש צורך בנסיעתו, כן יעשה:
מקרא מגילה – ככל המוקפים בערב שבת.
מתנות לאביונים – ככל המוקפים בערב שבת.
סעודת פורים – ביום ראשון.
משלוח מנות – ביום ראשון.
על הנסים – בשבת-קודש, אך כיון שאמירתו לא מעכבת ואם אינו חייב בו נחשב כהפסק באמצע הברכה, עדיף לומר באלוקי נצור "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשית… בימי מרדכי ואסתר", וכן בברכת המזון ב"הרחמן".
קריאת "ויבא עמלק" – קריאת התורה חובת ציבור ולא חובת היחיד, והרי הוא כמוקף הנמצא בעירו שאין מניין במקומו, ולא נחשב שביטל המצוה. ואמנם אם עורכים בשבת מניין של מוקפים וקוראים בתורה, יזדרז לשמוע. ולצאת מכל ספק יוסיפו קריאה זו יחד עם קריאת המפטיר בפרשת השבוע.
ביאור הדברים:
בעניין חיוב או פטור משני ימי הפורים כתב הירושלמי (מגילה ב, ג) "בן עיר שעקר דירתו ליל חמשה עשר נתחייב כאן וכאן, ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבעה עשר נפטר מכאן ומכאן".
- אמנם דבריו מחודשים טובא ולא נזכרו בתלמוד בבלי, ואף הביאור הלכה (תרפח ד"ה בן עיר) העתיק רק את חידושו לגבי "נתחייב כאן וכאן" ולא דיבר על "נפטר מכאן ומכאן". ויתכן שהוא דווקא משום שפורים הוא חובת גברא שלא יכול להיפטר כלל מהמצוה, ומה שמצאנו 'פרוז ומוקף בן יומו' הוא רק להתחייב כפי המקום שנמצא בו ולא להפקיעו מפורים.
- פשטות דברי הירושלמי "נתחייב כאן וכאן" וכן "נעקר מכאן ומכאן" נאמרו כשעקר דירתו לגמרי, ולא בפרוז ומוקף בן יומו כפי שהוכיח החזון איש (קנב, ב-ו) שהריטב"א סובר שרק כשעקר בקביעות לכרך מתחייב.
- מבואר באחרונים (טורי אבן מגילה ה, א וברש"ש שם) שהקדמת קריאת המגילה כשחל פורים בשבת, אינו תקנה דרבנן מאוחרת, אלא בעיקר התקנה בזמן מרדכי ואסתר קבעו שכשיחול בשבת יקדימו לקרוא בערב שבת, בשונה משופר ולולב שכשחל בשבת ביטלו המצוה לגמרי, ואילו כאן קוראים בע"ש, מפני הנאמר במגילה "בזמניהם – זמנים הרבה תקנו להם" (מגילה ב, א) ונכלל בזה שכשחל בשבת מקדימין. ולדבריהם כבר כשהיה בערב שבת בכרך התחייב במגילה ובכל דיני הפורים לשבת וליום א', וכשנסע לאחר מכן לפרזות לא נפטר מחיובו בפורים.
