המנהג שלא לחזור ולקרוע במוצ"ש בביתו.
בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון קפ"ה) הביא חקירת האחרונים בזה האם צריך לקרוע אחר השבת. אך בעיר הקודש והמקדש (ח"ג י"ז) מעיד "ראיתי לזקני ירושלים וחכמיה הקודמים שהידרו בהתגוררם בעיר אחרת, לחזור לירושלים כל תוך ל' יום, ובעבור עליהם ל' יום שלא ראו, הלכו לראותו בשבת קודש כדי להיפטר מקריעה". ואף מרן הגרי"ש זצ"ל אשר השתדל לראות את מקום המקדש בתוך כל ל' יום. אם הפסיד ועברו עליו ל' יום בלא שראה, הלך בשבת במיוחד ובכך נפטר מקריעה.
וגם אם לא שב לביתו ובמוצאי השבת עדיין נמצא בכותל, אינו מתחייב מחדש בקריעה.
אמנם בעיר הקודש והמקדש כתב (שם) "אם הגיע סמוך לשקיעה ונשאר למוצ"ש חייב לקרוע, כיון שלא פג החימום מיד למוצש"ק". לא מסתבר לומר שבכל ל' יום מתעורר מחדש החימום על חורבן המקדש, וע"כ שהקריעה אינה מדין חימום, אלא כך הוא הדין שכל פעם שרואה מחדש חייב לקרוע, וכל שלושים יום נחשבת ראיה חדשה, וכיון שכבר ראה בשבת נפטר מקריעה.
אמנם בפעם הראשונה בחייו שרואה את מקום המקדש בחורבנו יש לו חימום ויצטרך לקרוע כשנשאר למוצאי שבת. וסיפר רבינו: זכורני כשבאתי עם הסבא בעל ה'לשם שבו ואחלמה' לירושלים וראה את מקום המקדש בפעם הראשונה, התרגשותו היתה "למעלה למעלה".
