כתב הרמ"א (תקפ"ד, ב') "נוהגים לקרא התוקע ממניין חמשה הקרואים לס"ת". ומוסיף המ"ב (שם ט') שנהגו גם להעלות הבעל מוסף. וביאר הלבוש (או"ח תקפד, ב) "ואפשר שנהגו כן משום שיהא לבו שמח, כי התורה משמחת, כדכתיב: "פקודי ה' ישרים" וגו׳. ועל ידי כן יאושר כוחו, שיוכל לתקוע יפה בלא הפסק או טעות; כי אם יטעה – הרי הוא סימן רע לשולחיו, כמו כל שליח ציבור של תפילה".
לפי דבריו, עניין זה שייך במיוחד לבעל מוסף ולבעל התוקע ע"מ שיעשו המצוה מתוך שמחת התורה, אך אין זה שייך בבעל תפילה של שחרית שכבר סיים מלאכתו, ורק משום הכרת הטוב נוהגים להעלותו, ולכן עדיפות היא להעלות את בעל התפילה של מוסף, וגם זה אינו חובה, רק מנהג, אך אם מחמת זה יבוא לפגיעה ח"ו במתפללים אחרים, והאמת והשלום אהבו.
וגדולה מזו נתבאר בציוני הלכה – אבלות (עמ' תעח) שאפילו על קדיש שהוא חובה, או תפילה לפני העמוד, ראוי לוותר אם יבוא לידי עגמת נפש.