אין חסרון במה שהיא שקופה, ואם יש לה דין 'מחיצה' אינו חייב לקום לספר התורה כמי שנמצא בחדר סמוך, ואף יכול לעבור מול המתפלל מאחורי המחיצה.
ושני טעמים נאמרו ביסוד האיסור לעבור כנגד המתפלל:
א] מפסיק בין המתפלל לשכינה שכנגדו.
ב] מבטל כוונת המתפלל (משנה ברורה קב, טו). הביאור הלכה (שם) דן לעניין עובר לפני מתפלל המשלשל טליתו על פניו עד שלא מבחין בעוברים לפניו, שלטעם חסרון הכוונה יכול לעבור כיון שאינו יכול לראותו, ורק יש לחוש מצד הפסק בינו לשכינה. אכן מקרה זה הפוך, שהרי מחיצה שקופה דינה כמחיצה, ורק יכול להפריע את כוונתו. אך רבינו הורה (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות רצד) שכיון שהיום איננו מכוונים בתפילה, אין לחוש לטעם זה, וכל המניעה לעבור לפני המתפלל רק משום שמפסיק בינו לשכינה (וכן כתבו הדעת תורה קב, ד והארחות חיים – ספינקא בשם מאורי אור).
יש להבדיל בין סוגים שונים של מחיצות, וזה הכלל (שו"ע או"ח תרל, ט): מחיצה נחשבת רק אם אין רווח גדול יותר משלושה טפחים (24 ס"מ) בין הקרקע לתחתית המחיצה. כמו כן צריכה לעמוד באופן יציב שרוח מצויה לא תנענע אותה ממקומה למרחק ג' טפחים.
ואמנם אם המחיצה נמצאת בתוך בית ולא ברחובה של עיר, לדעת הביאור הלכה (רמ, ו) מודדים רוח מצויה כאילו המחיצה היתה עומדת ברחוב ולא מתחשבים במה שמחיצות הבית העומדות סביב מגנות מפני רוחות, ולכן "קושרה מלמטה שלא תנוד". אך החזון איש (אורח חיים נב, יד) חולק וסובר שכיון שסוף סוף המחיצות לא יכולות להתנועע ברוח, נחשב מחיצה אף בלא קשירה. והרחיב בזה בדעת נוטה (א, צח).
