הגר בבית משותף עם שכנים גויים או יהודים מחללי שבת ר"ל, ובשבת השכנים עולים ויורדים במעלית, מדליקים אור בחדר מדרגות או עובדים בגינה המשותפת וכיו"ב, אין איסור על השכן השומר שבת. משום שאין אדם מצווה בשבת אלא שלא יעשה הוא מלאכה אך אינו מצווה על שביתת כליו ולא על שביתת קרקעותיו (שבת ח"י, א).
בשביעית נאמר "ושבתה הארץ" ונחלקו הראשונים האם אדם מצווה על שביתת שדהו כלומר אע"פ שהוא אינו עושה המלאכה אך אין אדמתו שובתת אף שזה בעל כרחך אך הרי עובדים בשדהו ובדרך אמונה (שמיטה א', א') הביא כל הדיעות בזה. ומעתה המתגורר בבניין עם גויים או שכנים שאינם שומרי שביעית המבקשים לעשות מלאכות האסורות בשמיטה בגינה המשותפת, וכמו כן המשכיר בית עם גינה לגוי או למי שאינו שומר שביעית הרי שלדעת הראשונים שמצווה על שביתת שדהו, חייב למנוע מהם כדי שלא יעבור על חיוב שביתת שדהו. ואם אין מסכימים לשמוע בקולו כתב רבינו מרן הגריש"א "שיעשה כל טצדקי לפרק את השותפות עם היהודים הנ"ל ויקח לו את חלקו ועי"ז לא יגרום שהיהודים יעבדו בשביעית בחלק שלו ואף גם יעבור על שביתת שדהו בשביעית. אך במקרה ואין בידו או שאינו רוצה לפרק השותפות הרי בודאי שהדרך המוציאתו מידי עברה היא לכל הפחות להפקיר את חלקו. ובזה ינצל עכ"פ בדיעבד מאיסור שביתת שדהו". ומדמה זאת להלכה הפסוקה בשו"ע (או"ח רמ"ה, ג') כשהשאיל או השכיר בהמתו לנכרי והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה הנכרי בעל כרחו "יפקירנה כדי שינצל מאיסור דאורייתא של שביתת בהמתו". וכך בשמיטה יפקיר את חלקו בחצר כדי שלא לעבור באיסור שביתת שדהו. ויפקיר בפני שלשה מאוהביו שיודע בהם שלא יבואו לזכות בה.
והנה יש החוששים להפקיר חלקם בחצר המשותפת משום שכתב השער המשפט (ריש סי' ער"ה) ששותף המפקיר חלקו זוכים בו שאר השותפים מאיליהם ולדבריו הרי כשיפקיר את חלקו בגינה המשותפת יזכו בזה שאר השכנים ואם בעתיד יבנו בגינה בנייה משותפת (תמ"א וכיו"ב) לא תהיה לו זכות שהרי זכו השכנים בחלקו.
אמנם שמעתי מרבינו הגרי"ש אלישיב שלדינא אין הלכה כדבריו וכל עוד לא עשה השותף השני קנין בחלק המופקר לא זכה בו, וכל הרוצה יכול לזכות בו.
אכן אף לחוששים לדבריו מציע רבינו שיעשה שיור בהפקר ויאמר שמפקיר חלקו בשדה רק לכל מי שיעשה מעשה קניין, לא למי שבא לזכות מאיליו. ואין בזה חסרון בהפקר שהרי הפקיר לכל הבא לזכות. וכשם שלב"ש הפקר לעניים ולא לעשירים הוי הפקר, ולרבי יוחנן הפקר לישראל ולא לנכרי הוי הפקר הרי שכשמשייר בהפקר אין בזה חיסרון בהפקר. ואף שאין הלכה כמותם ולא הוי הפקר עד שיפקיר לכל, לעניים ולעשירים לישראל ולנכרי. משא"כ כאן הרי מפקיר לכל, שהרי כל אחד יכול לעשות מעשה קניין ולזכות.
