יש לומר בשכמל"ו בלחש בכל פעם, בין בקריאת שמע ובין ביום כיפור קטן או לאחר 'אנא בכח', מלבד ביום כיפור שבו דומים למלאכים שאומרים אותו בקול.
כמבואר בפסחים (נו, א) "אמרי רבנן משה רבינו לא אמרו ויעקב אמרו… התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי" וביאר הצל"ח שכיון שלא אמרו משה, אם אומרו באמצע קריאת שמע נחשב להפסק. ומחמת כן מלמד זכות על אלו שחוץ מקריאת שמע אומרים אותו בקול. אכן דבריו צריכים ביאור שהרי אף אם אומרו בלחש נחשב כהפסק. והגהות חכמת שלמה (או"ח סא, יג) הקשה לדברי הצל"ח מאי שנא יום כיפור שאומרם בקול רם.
ומחמת כן ביאר רבינו זצללה"ה שמשה לא אמרו מחמת שכביכול לא היתה לו השגה גבוהה לומר זאת, ורק יעקב אמרו, שהרי אם לא כן, מה חיסרון בזה שמשה לא אמרו, והלא זה לא הפסוק היחיד שמשה לא אמר ואנו אומרים.
נראה כי לכך הביא הטור (תריט) טעם אחר לאמירתו בלחש "כשעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת שהיו מקלסין לקב"ה ואומרים בשכמל"ו והורידו משה לישראל. משל למה הדבר דומה למי שגנב חפץ נאה מפלטרין של מלך, ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך. ולכן בכל השנה אומרים אותו בלחש, וביום כיפור אומרים אותו בקול לפי שאנו כמלאכים". ותמה הפרישה (סא) מדוע הביא טעם אחר מהמבואר בגמרא שמשה לא אמרו. אכן להאמור הכל הוא טעם אחד, שמשה לא אמרו מפני שלא החזיק עצמו בדרגה גבוהה כל-כך כמלאכים (פניני תפילה עד).
