מותר לכתחילה בצונן [א"צ צונן מים קרים העוקצים מחמת הקור, אלא יכול לערב מעט חמים כל שאינו מרגיש חמימות] כולל קירצוף הגוף בספוג. וזה אמור להספיק. ואם מפונקים ואינו מספיק, אפשר להתיר אף בסבון (כעין שנתבאר בציוני הלכה אבלות עמ' שס"ד).
ראוי להחמיר, כי מי שמיקל בזה רואה בחוש שבסוף נגרם על ידי כך ביזוי ספרים נורא, ובפרט כשאחד יוצא לבית
שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה שלכבוד סיום מסכת מותר לנגן בכלי זמר באבלות ימי העומר, אף על פי שאין
אכן כתב ברמ"א (תצ"ג, ב) לגבי ההיתר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה, וכן מבואר מכל האחרונים שם. ולדינא קיימא לן
כיון שאינה מתייחסת אחר האב אלא רק אחר האם, יש לכתוב את שם האמא בכתובה (דגול מרבבה אבן העזר קכט,
כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר
ראש בית הוראה הכללי, רב אב"ד אבי עזרי מרכז פתח תקוה
אין להמתין עם הברכה עד שיותר לו להשתמש בה, כיון שהכלי ראוי לשימוש ורק האדם מנוע מלהשתמש בו, כשם שמדינא
אסור לתקנו ואף לא לרומזו בשעה שמתפלל, כיון שזה לא קשור לתפילתו. ודומה לעומד ומדבר עם המלך שמפסיק באמצע ומשוחח
מותר ליטול את הטיפות, הגלולות וכל כיו"ב, כיון שהיא פעולה הנעשית בערב הצום, ונחשב כמו שירבה באכילה בערב הצום ועל
מותר להגעילם, מאחר ורגילים להשתמש בהם בחום האש. וזאת, למרות החששות שמביא הרמ"א (אורח חיים תנא, כו; שער הציון תנא,
חמור איסור אכילת מצה בערב פסח ופסק הרמב"ם (חמץ ומצה ו, יב) "האוכל מצה בערב פסח מכים אותו מכת מרדות
