כיון שהוא בגדר חולה שיש בו סכנה, מותר בעשיית כל צרכו.
ואף שמבחינה רפואית לא נשקפת סכנה קיומית לחייו, אך בהגדרה ההלכתית הוא חולה שיש בו סכנה, שהרי יש לו "מכה של חלל" שפסק השלחן ערוך (שכח, ד) שעושים לו כל צרכו, וכתב המשנה ברורה (יד) "אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא". ואף שישנם ראשונים החולקים ואוסרים לחלל שבת אלא בדברים שיסתכן במניעתם, אך עיקר הדין כהשו"ע אלא "שראוי להחמיר".
ולכן מעיקר הדין מותר לחלל שבת בעישון הסם, ומה שכתב הביאור הלכה שיש להחמיר רק "אם אכן נצרך לזה", הרי כאן אין לך צורך גדול מזה, ומה גם שידוע שמנוחת החולה, מחזקתו ונותנת לו כוחות להתגבר על מחלתו, ואילו הייסורים הקשים מחלישים מאד מלבד שמונעים ממנו שינה הנצרכת מאד לרפואתו, ואם כן צורך גדול הוא לעצם רפואתו.
ומשנה שאינה צריכה היא האיסור להשתמש בסמים אם לא במקום פיקוח נפש כמבואר באגרות משה יורה דעה ג, לה.
(מתוך תשובת מורינו הגאב"ד הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א בגליון 'שואלין ודורשין' – להורדת הגליון)
