כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר שאם המספר לא מתענג מסיפורי החדשות, אלא רק השומע מתענג כיון שהם חדשים לו, אסור לספר. אכן בעיקר היתר זה של סיפורי חדשות כתב המשנה ברורה (שם ד-ה) "מכל מקום יזהר מלהמשיך הרבה בזה… והמדבר בזה אינה משנת חסידים היא, והנשמר מלדבר דיבורי חל קדוש יאמר לו".
כל ההיתר רק בסיפורי חדשות וכיו"ב שלא מצטער מהם, אך אם נגרם לו מחמתן צער, כתב המשנה ברורה (שם ג) "אסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו". ואף אם גורם רק לנדנוד דאגה כתב רבינו יונה (הובא בבית יוסף שו, ח) "אם יש לו מתוך ההרהור (בדברים המותרים) טרדת לב או נדנוד דאגה, אסור". ואין כוונתו לחלק ולאסור רק 'דאגה' על העתיד לבין 'צער' על העבר, אלא הכל בכלל האיסור. אמנם אם הסיפור גורם לפרוק מליבו ולסלק צערו מותר (רמ"א רפח, ב). ולכן יש להתנזר מכל דיבור ואף מחשבה הגורמים לצער בשבת, ויבחן בנפשו פנימה האם הדיבורים על כך גורמים לו בשב"ק חיזוק וקרבת ה' או חלילה צער.
