א.
מן הדין אין איסור כמבואר בכתובות (ח, ב) שהיו שותים ומשתכרים בבית האבל, וכן נוהגים בני עדות המזרח שמרבים בברכות לע"נ הנפטר.
ואמנם כתב הרעק"א (חי' יו"ד שע"ו) בשם האליה רבה (או"ח רכ"ד) שבספר מענה לשון כתב "המנהג שהוחזק בין האשכנזים וכל הנמשכים אחריהם שאין לוקחים שום דבר קטן או גדול מבית האבל כל שבעת ימי האבלות… ומנהג אבותינו תורה" והוא מחמת ששורה רוח טומאה שם כל שבעה.
ובעת שנסע מרן הגרי"ש אלישיב לנחם את חתנו יבדלחט"א הגר"י זילברשטיין בבני ברק והתרגשה בתו ע"ה לקראת בוא אביה הגדול, סחטה עבורו כוס מיץ תפוזים, אך למרות טרדת הדרך וחום היום לא הסכים לשתות, ורק לאחר הפצרות מרובות הסכים להקל לשתות במרפסת שהיא כעין חוץ לבית האבל (ציוני הלכה – אבלות).
ב.
בני הבית שאינם אבלים, יכולים לאכול בבית האבל, כיון שזהו ביתם, ממילא אינם 'לוקחים' מבית האבל מאומה, אלא כשם שהאבל אוכל שם, כך הם אוכלים.
ג.
מי שלא ידע והוציא חפצים מבית האבל, לא צריך להחזירם ולשוב ולקחתם ככלות השבעה, ואין על החפצים רוח טומאה, כמוכח מהשו"ע (או"ח תרצ"ו, ו) "יש מי שאומר שהאבל חייב במשלוח מנות" ומכך שהאחרונים לא העירו שלמנהגינו אין לשלוח מהמאכלים שבביתו, מוכח שלאחר שיצאו מהבית אין בזה בעיה.
ד.
ויש שחששו לטומאה זו ולא רצו להשאיל דירה לאבלים, ואין זה נכון, כי אמנם כיון שאין האוכל שלהם ואין זה ביתם, אינם אוסרים את מה שלא שייך להם.
