המתארח אצל אחד שכליו אינם טבולים, אסור לאכול מהם.
אם העבירו את האוכל לכלי אחר שטבול או שפטור מטבילה, מותר באכילה.
במאכל יבש יש מקום להקל לאוכלו אפילו מאותו כלי שאינו טבול, משא"כ לח כגון שתיה, מרק וכדומה.
ובשעת הדחק גדול, כגון שיודע שיצא מזה ריב גדול למשך זמן ארוl מפני דברים כאלו, להמיקל לאכול ולשתות מהכלים יש לו שפיר על מי לסמוך על המקילים.
מקורות:
א) במקום דחק כזה הפסק תלוי באיזה כלי ובאיזה אוכל: בכלי מתכות וכדומה שחיוב טבילה מן התורה כמבואר במסכת עבודה זרה (דף ע"ה:) וביורה דעה (סימן ק"כ סעיף א') נראה להחמיר לא להשתמש עם הכלים, ואם המאכל שמונח על גבי הקערה יבש יש מקום להקל כיון שאין המאכל צריך הכלי כמ"ש לקמן. ובמקום צורך גדול או שעת הדחק, כגון חשש איבה וכדומה, יש להמיקל על מי לסמוך. ואם הכלי זכוכית שחיוב הטבילה מדרבנן יש לסמוך על המקילים במקום חשש איבה ושעת הדחק. ובכלי של פלסטיק שכמעט רוב הפוסקים פוטרים מטבילה אין שום צורך להחמיר.
ב) והנה יש להקדים דבנידון דידן מיירי דוקא מצד האיסור לאכול מכלים הטעונים טבילה, ולא מצד איסור אכילת המאכל מחמת שנתבשלו בקדירה שעדיין לא טבלו, מאחר דאיתא ברמ"א להדיא (סימן סעיף ט"ז) דקיימא לן דאף אוכל שהתבשל בקדירה שטעון טבילה לפני שטבלו, מ"מ המאכל מותר, אך אין לעשות כן לכתחילה. ולכן יש לברר יסוד האיסור להשתמש עם הכלים שעליהם מונחים את האוכל, כגון הקערות של מרק וכדומה שצריכים את הכלי לאכול מהם ואין עצה לשפוך לכלי אחר שפטור מטבילה.
בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג' (סוף סימן כ"ב) נשאל אודות בית מלון (דלשיטתו מחייב בעל המלון לטבול את כליו) דהאוכל שם או במסעדה וכדומה שאין טובלין כליהם ונתנו לפניהם חתיכת בשר וכדומה שמונחת על גבי כלי מתכות וזכוכית, האם מותר לאכול מהם. וכתב יסוד חשוב שמאחר ואם האוכל אינן צריכים לעצם הכלי ואינן משתמשים בה לצורך אכילה אף שגם כלי שמשתמשין בו לדברים יבשים הם גם כן נחשבים כלי סעודה וצריכין טבילה, אבל כיון שאין המאכל נאסר יש להתיר בשעת הדחק ליטול משם בידים או דבר שאין צריך טבילה ולאכול, אבל במקום שהמאכל צריך להכלי כגון מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה שנחשבו ככלי סעודה מדצריך להם לצורך האכילה ובשעת האכילה, עכ"ד.
ג) הנה דעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצ”ל הובא בקונטרס קיצור הלכות טבילת כלים (סעיף ל') היא, דהמתארח אצל השני ומגיש לו אוכל ומשקה בכלים שאינם טבולים, אין היתר לאכול מהם אפילו אם זה יגרום איבה. אבל אם יש ספק אם הכלים טבולים, יש להקל בכלי זכוכית מפני שזה ספק דרבנן, אבל אם זה דברים יבשים שאינם טעונים כלי יש להקל בשעת הדחק.
ד) וכתב בספר אורחות הבית להגר"מ שטרנבוך שליט"א (פרק ט' סעיף ו') בקיצור הדברים דלאכול או לשתות בקיוסק, או בבית ארחה או אצל ישראל שאינו נזהר להטביל כליו, אם הם כלים של זכוכית אפשר להקל בשעת הצורך, אבל בכלי מתכת אפילו כפית או מזלג כדאי להחמיר כיון שלרוב פוסקים עיקר החיוב בכלי מתכת מן התורה וחמור יותר מזכוכית.
ה) הא חזינן מכל הנ"ל כמה חמור נידון דידן שהרבה פוסקים החמירו בזה אפילו בכלים של בית מלון וכדומה דשם נחלקו הפוסקים אם הכלים חייבים בטבילה או שדומים לכלי סחורה שפטורים מטבילה, משא"כ בנידון דידן שהכלים שייכים לבית פרטי כל עוד שהוא בעל הכלי בודאי שחייב לטבול את כליו, והיכן מצאנו מקום ללמד זכות למתירים.
ו) ובאמת עצה פשוטה שהזכרנו לעיל היא אם מעבירים את האוכל לכלים שלו הטבולים מותר לאכול, שבחסרון טבילת הכלים אין האוכל נאסר כמ"ש הרמ"א (סעיף ט"ז) להלכה למעשה על פי תוס' במסכת עבודה זרה (דף ע"ה: ד"ה וכולן) ובעוד ראשונים כנ"ל. ולענין הנהגה למעשה זה לא תמיד אפשרי לעשות כזה דבר ולכן יש עדיין למצוא לימוד זכות למקילים.
ז) וראיתי עוד בספר טבילת כלים (פרק ג' הערה כ"ד) שהביא מהגרשז"א זצ"ל דכיון שאיסור השתמשות הוא מדרבנן שאמרו אל תשתמש בכלי אלא תטבלנו תחילה, ואם כן כל זה כשיוכל לטובלו, אבל אם המוכר לא יתן לו לקחתו לטובלו, כיון שרוצה לאכול ולשתות מותר ליה. ולפי סברא זו ה"ה בבית ההורים יש כאן הפטור כיון שאינם נותנים לה להטביל, ואמר דברים אלו להגרשז"א והסכים כן לדינא.
ח) וכמובן דאין בכלל זה אם הכלים הם שלו וכעת אין לו מקום לטובלם מחמת איזה סיבה שהרי על בעל הכלים חל חיוב להטבילם מחמת עצמם ולא כמו במשתמש בכלים שאינם שלו שחיוב הוא מחמת מה שבעל הכלי לא הטבילם, אבל אין לסמוך על זה רק כל עוד שלא יזדמן לה להטביל את הכלים אבל אם ההורים יעדרו מן הבית, אז תזדרז להטביל את כל הכלים אפילו שזה נגד דעתם, גם כן מועלת הטבילה, וגם על סברא זה הסכים אתי הגרשז"א זצ"ל, עכ"ד.
ט) דעת הגרשז"א זצ"ל דמי שאינו שומר תורה ומצוות מכבדו בכוס מים דמותר לשתות אף שיכול להיות שהכוס אינו טבול. כיון שהכוס אינו שלו ואינו בידו לטובלו, כן מותר לו לשתות מזה אך אם יודע ודאי שהכוס אינו טבול יש להחמיר ולהמנע.
