אכן כתב ברמ"א (תצ"ג, ב) לגבי ההיתר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה, וכן מבואר מכל האחרונים שם. ולדינא קיימא לן
ראוי להחמיר, כי מי שמיקל בזה רואה בחוש שבסוף נגרם על ידי כך ביזוי ספרים נורא, ובפרט כשאחד יוצא לבית
שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה שלכבוד סיום מסכת מותר לנגן בכלי זמר באבלות ימי העומר, אף על פי שאין
כתב השלחן ערוך (שז, א) "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". ומבואר
כיון שאינה מתייחסת אחר האב אלא רק אחר האם, יש לכתוב את שם האמא בכתובה (דגול מרבבה אבן העזר קכט,
רב ומורה צדק בית הוראה הכללי, ראש כולל להוראה 'בית מרדכי יצחק'
כיון שכבר הגיע הזמן ללוות את השבת לאחר צאתה, יוצא בזה ידי חובת מלווה מלכה, למרות שיאמר לאחר מכן 'רצה'
כשישוב לגמרי משדה הקרב יברך הבן הגומל, אך לעת עתה שיוצא וחוזר לשם, לא יברך כמבואר במ"ב (ריט ובשעה"צ) דיורדי
מנהג יראי ה' שאף הנקבות עושות התרת נדרים. אמנם נשואה יכולה לשלוח את בעלה להתיר לה מדין אשתו כגופו (יורה
לאחר שנים ארוכות של ציפייה לספר שאזל מן השוק, בימים אלו יוצא-לאור הספר "ציוני הלכה – חנוכה", ובו פסקי הלכה
אם מניחים את הס"ת במקום קבוע וראוי כגון ארון וכדו' ומשם מוציאים אותו לקריאה, אין איסור (מרן הגרי"ש אלישיב). ומן הדין די
