לא, משום שבכך יתחייב להטבילם לאחר הפסח ככל כלים הנקנים מגוי.
שהרי אין אפשרות למכור את בליעת החמץ ללא הכלי עצמו כיון שאין ממשות בבליעה, ולא חל בה קנין. כמבואר בתשובת רבינו זיע"א לקהילות יעקב על פי הנפסק בשו"ע (חו"מ רי"ב, א-ב) אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש. אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה… וכן המוכר לחברו אויר חורבתו, ואויר חצירו אינו כלום. אלא אם כן, הקנה לו חצרו להכניס בו זיזין וכל כל כיוצא בזה. – כגון שהיה לחברו כותל סמוך לחצירו והקנה לו אויר חצירו להכניס בו זיזין". כלומר למרות שיש לו ערך רב, אלא שבמציאות אין בו ממשות, לא חל קנין בזה.
לכן במכירת חמץ יצטרך להקנות לגוי את גוף הכלי. וכשיחזור ויקנה מן הנכרי את הכלי לאחר הפסח, יחוייב להטבילו.
וכבר עורר על כך החכמת אדם (ע"ג, ג) "כשמוכר היורות לעכו"ם בערב פסח משום חמץ, צריך טבילה לאחר פסח. ולכן מוטב שלא למכרם". ולמרות שהמכירה היא הערמה שהרי אין דעת הנכרי לקחתם לעצמו כלל, מכל מקום דיני המכירה, הן כמכירה אמתית ומושלמת.
וכדברי החזו"א (אמונה ובטחון ג, ח) "כי האמונה בפרטים של מצות בבחינת רגשיי, צריכה ואיננה טבעית, והמושכל השטחי מרחיקה. כגון להאמין כי הכלים שנמכרו לנכרי, בערב פסח צריכים טבילה לאחר הפסח".
יש להוסיף, כי באמת לא עוברים באיסור "בל יראה" בטעם הבלוע בכלי, כפי שהוכיח בשו"ת הר"י מיגש (הו"ד במנחת ברוך נ"ז) מדין הגמרא (הובא בשו"ע תנ"א) "קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן לאחר הפסח".
הרי שלא כתב שצריך למכרן לגוי, אלא רק לנקותם מהחמץ שבעין. ואף אם בשוגג בישל חמץ בפסח עצמו, אין עוברים בבל יראה על בליעה שבכלי. כמבואר במ"ב (תמ"ז, ד') "ומשום הבלוע אינו עובר בבל ימצא במה שמשהה אותם". ועל פי זה כתב החזו"א (קי"ז, ט"ו) "וא"כ א"צ לכתוב בשטרי מכירה שאנו נוהגין כלים הבלוע בהן חמץ".
