יש לדון ולחלק בין כל מקום ומקום בפני עצמו. כיון שחיוב הדלקת בית הכנסת אינו בכל מקום בו מתפללים, וכגון אם בשמחת בר מצוה נעמדים לתפילת ערבית באולם, אין זה הופכו ל'בית הכנסת' שיהיה מותר להדליק באולם בזמן האירוע.
אלא דווקא מקום המשמש בקביעות לתפילה נחשב כבית הכנסת. ואמנם אם מתפללים שם בקביעות רק בשבתות, או בכולל שמתפללים בו בקביעות רק תפילת ערבית, יש להדליק שם, אך אם זהו מניין זמני בבית – כגון לאדם חולה – אין למקום שם 'בית כנסת' (מרן הגרי"ש אלישיב).
יש להקפיד שיהיה למקום התפילה תקרה וקירות כבית, ואין להדליק במניין המתקיים גם אם בקביעות תחת כיפת השמים. כיון שהדלקה צריכה 'בית' וכשאין בית אלא חצר או רחובה של עיר וכדו' אין מקום וצורה של הדלקה, וכעין אדם המתגורר בשדה, שאין לו מקום להדליק כיון שמגוריו אינם בבית.
ועוד שהדלקת מקדש מעט היא דומיא דבית המקדש. וכעין שמצינו דימוי בין הדלקת בית המקדש להדלקה במקדש מעט בשלחן ערוך (תרעא, ז) שמניחה בדרום ומסדרן ממזרח למערב, כנרות המנורה במקדש שהיו בדרום ומסודרים בין מזרח למערב. ולפיכך אף טען מרן הגרי"ש שלא לברך על הדלקה ברחבה החיצונית בכותל המערבי, אף שהוא מקום קבוע לתפילה, אך אינו בית, אמנם בכותל המקורה ניתן לברך על ההדלקה, כיון שיש לו שם בית.
