כעצת כל גדולי ההוראה שאם לא רוצים לטבול את הכלי או אם אינו יכולים לטבול אותו מחשש שיוזק על ידי המים וכדומה, נותנים את הכלי לאומן ישראל שיכול לפרק אותו באופן שסתם בן אדם לא יכול לעשות ולא מבין לעשות, ואז הכלי נחשב ככלי שנעשה על ידי ישראל ופטור מטבילה, והארכנו בזה הרבה בספרי הקטן אהל יעקב הל' טבילת כלים.
מסתבר שאנשים רחוקים ישתמשו במכשיר בין כך ובין כך בתוך השבת, ואם כן לא נחשב שמכשילם בזה כיון שבאותה שעה
מותר, ולמרות שהרמ"א (אורח חיים רמב, ה) אוסר להפעיל ריחיים מערב שבת כשקול פעילותם נשמע בשבת משום 'אוושא מילתא', ואף
מקור האיסור להשאיר ספר פתוח הוא הב"ח והש"ך (יו"ד רעז) שציינו כמקור עירובין צח. והנה רש"י ביאר שם (ד"ה להפוך)
רב ומורה צדק בית הוראה הכללי, ראש כולל להוראה 'בית מרדכי יצחק'
במקרה דומה בבעל ואשתו שאינם שווים בדיניהם, שדין הבעל כבן ארץ ישראל ודין אשתו בת חו"ל, ונמצאים כעת בארץ ישראל,
אמנם היה שגור על לשונו של מרן הגרי"ש אלישיב "אני פוחד ממנהגים" ולא רצה לשנות בכהוא זה מכל מנהג שיסודו
ברור שאם הוצרכה להימצא סביבות הטכנאי כדי להסביר לו את התקלה ולבדוק אם תוקן וכיו"ב, נחשב כחלק מעבודתה כמו במשרד.
'שלום' אינו אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (שו"ע יו"ד רעו ט). אמנם הרמ"א (ס"ס רעו) הביא שיש נזהרין אפילו במילת
שאלתך נוגעת בהבנת יסוד המצוה: האם היא כתפילה שיוצא ידי חובה גם אם אינו מכוון (מלבד פסוק ראשון של קריאת
