המנהג באמירות הקינות לשבת על כסא נמוך, לשבת דווקא ולא לעמוד. וכך נהג מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל גם בעת זקנותו כשהישיבה על כסא נמוך היתה קשה עבורו ואף כשהמשיך באמירת קינות לאחר חצות היום. ונמצא סמך לזה בהלכות אבלות (יו"ד שפ"ז בט"ז ובש"ך) שרשאי האבל לעמוד ולהסתובב כחפצו, אך בזמן שהמנחמים אצלו, צריך לשבת על הקרקע, שזו צורת אבלות, וכשמנחמים צריך להֵראות אבל. כך גם אמירת הקינות צריכה להיות בצורת אבלות, כלומר בישיבה על הקרקע.
תפילת הדרך אינה שגורה בפיו. סימן רע?
דברי הגמרא אמורים על רב חסדא ושכמותו שזכו לגילוי משמים על מעשיהם, אך שאר אנשים לא יכולים לראות בזה מאומה,
