וכל מה שיש לדון הוא בברכת שהחיינו שהיא על שמחה אף בלא תועלת כמבואר בדברי הרשב"א (שם הובא במג"א ובבה"ל הנ"ל) ברואה את חברו שלא ראהו ל' יום ושמח בראייתו שמברך שהחיינו "ואע"פ שיש אחרים שנהנין בראייתו אינו מברך הטוב והמטיב דאין זה טובה אלא שמחה" הרי שבשמחה גרידא ללא טובה ותועלת יש לברך שהחיינו. אע"פ שכתב הרשב"א הובא במ"ב (רכג, ט) במת אביו והניח ירושה דמברך שהחיינו "אף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מכל מקום יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואף על פי שמתערב עמה צער ואנחה – תשובת הרשב"א (סימן רמה)" הרי שיש לברך שהחיינו בתועלת אף ללא שמחה. אין בזה סתירה כלל כי כל אחד הוא סיבה לברך שהחיינו: א] שמחה ללא תועלת. ב] תועלת ללא שמחה.

אכן העירני חתני הרב יהודה רפפורט שבנ"ד אין השמחה בדבר חיובי אלא בסילוק צרה שיצאו מהשבי, ולא מצאנו ברכת שהחיינו על סילוק צרה (וכ"כ בעלינו לשבח ויקרא עד). וכמו בחולה מסוכן שהבריא ממחלתו אין ברכת שהחיינו [רק החולה מברך הגומל]. ואין מברכים שהחיינו על כל הטילים שכוונו לעברינו ונפלו בים וכיו"ב. ואע"פ שכתב המ"ב (רכב, א) שאם נתפס הגזלן שגזל ממנו והשיבו לו ממונו מברך שהחיינו, הוא דבר חיובי שקיבל ממונו לאחר שיצא מרשותו, משא"כ בזה שלא יצאו מרשות עצמם אלא שהיו בסכנה.

אמנם מה שכתבת לכוון על כך בברכת הטוב והמטיב שבברהמ"ז, ודאי ופשוט שכך יש לעשות אע"פ שבעקבות שחרורם נכנסנו לסכנה ר"ל שהשתחררו רוצחים רבים, הרי הדין הוא שאם מת אביו והניח לו ירושה מברך דיין האמת וגם שהחיינו (שו"ע רכג, ב) הרי שיש להודות על טובה ושמחה בו זמנית עם הברכה על צער וצרה. וכך בברכת מתיר אסורים וכשאומר בפסוד"ז ה' מתיר אסורים ולכוון אף על הנותרים בשבי האכזר ולשנן כי ה' מתיר אסורים, ממנו מאסרם וממנו חירותם, כדברי יוסף הצדיק לאשת פוטיפר "אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה ה' מתיר אסורים" (יומא לה, ב).

הפוסט מה מברכים על שחרור החטופים? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ואף שהוראת רבינו הגרי"ש אלישיב (הובא בשיעורי תורה לרופאים ה עמ' 17) אודות רופא מנתח שהוזעק בשבת לניתוח חירום בחולה מסוכן, והרופא מרגיש בעצמו שאם יעשן לפני הניתוח ינתח יותר טוב, האם מותר לו לעשן בשבת, והורה מרן רבינו זצ"ל: אין להתיר לרופא לעשן ביום השבת! ונימק 'אע"פ שהעישון הוא צורך גדול לרגילים ומכורים לו ובימי השואה היו אנשים שהחליפו את פת לחמם בסיגריה, בכל זאת בשעת חירום אדם אוגר כוחות נפש ומוציא מהכח אל הפועל משאבים פנימיים שלא קיימים אצלו בזמנים כתיקונם. הגע עצמך רופא הזקוק לנתח את בנו יחידו אהוב נפשו האם לא ינתח אותו במיטב כשוריו בלי עישון הסיגריה, וכי לא יוכל להתגבר על הרגלו כדי להתאמץ בכל נימי הנפש שהניתוח יצליח. הוי אומר שרופא היודע את האחריות העומדת לפניו יעשה מלאכתו נאמנה גם בלי עישון ולכן אין מקום להתיר לו את העישון בשבת'.

הגדרת עייפות בהלכה

אכן עייפות שאני, שהוא טבע מוכרח ובלתי נשלט באדם. וכ"כ בשיעורי תורה (שם עמ' 18) שהרי הנשבע שלא יישן ג' ימים מלקים אותו וישן לאלתר (נדרים טו, א) ודבריו הם בנידון רופא מנתח קרבי האומר שא"א לנתח אם לא יישן שמונה שעות במיטה נוחה ומבקש להטיסו משדה הקרב לביתו לנוח שם. וכשהציע השאלה לפני חמיו מרן הגרי"ש אלישיב התיר הדבר בדוחק ואמר שלדעתו נראה שהרופא יכול להחליט בדעתו לישון במקום מוגן היכן שנמצא בעומק שטח לחימה ואין צורך לחלל השבת רק אם יתעקש הרופא ויאמר שאינו מסוגל לכך ואינו יכול להירדם אזי רשאים להטיסו בשבת. וכך הם פני הדברים כאן כיון שאין מצב לישון שינה נורמלית ו'לב יודע מרת נפשו' שלא יוכל להתרכז בעבודה אחראית זו.

ואכן לאחר השבת הצעתי הדברים בפני הגאון הגר"י זילברשטיין שליט"א והורה אף הוא להתיר. והוסיף ששמע מהגאון רבי נסים קרליץ שסיפר בשם החזו"א מעשה במרן הגאון ר' ברוך בער ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ שלפני שהתמנה לרב הלך לשאול אורחות חיים מרבו הגדול מרן הגאון רבי חיים מבריסק ואמר לו שלפעמים עלולה להגיע שאלה שהרב צריך להבין אם יש בזה פיקוח נפש כגון מקרה שאדם זקן אין לו מקום לדור מלבד בבית ילדיו שאינם שומרים מצוות וכשרות ונשאלת השאלה האם מותר לו לדור שם והתשובה תלויה בדרגת הפיקוח נפש שבדבר ואת זה הרב צריך להחליט. ואף בנידוננו על הרב להחליט אם הוא במצב של פיקוח נפש.

לכתחילה יכין מקום מערב שבת

להבא אם ייוודע לו קודם שבת מיקום המחנה, עליו לשכור מערב שבת חדר בבית מלון במקום הקרוב ביותר למחנה כיפת ברזל, שהיא נסיעה קצרה מאשר לחזור לביתו, כדי לחסוך בהבערות שכאמור כל לחיצה על הדוושה יש בה מלאכת הבערה דאורייתא. אך עתה כיון שלא הכין מקום מער"ש הרי כשיבוא לבית מלון הפקיד בקבלה לא יאפשר לו חדר בלי מסירת פרטיו וכרטיס אשראי, ואם הפקיד יהודי הרי מכשילים אותו ברישום הפרטים, וכידוע הפרשת דרכים (דרוש י"ט והובאו דבריו בפמ"ג שכ"ח א"א ט') שלא מתירים לאיש אחר לחלל שבת למנוע מחבירו לעשות איסור שהתורה התירה לו משום פיקוח נפש.

יהי רצון שזכות שמירת השבת כהלכתה תעמוד לשואל ולכל עם ישראל לישועה קרובה, מצרה לרווחה, מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב.

הפוסט נסיעה בשבת לצורך הפעלת מערכת 'כיפת ברזל' הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

באשר לשאלה האם תוספת ביסולפיט המופיעה ע"ג הבקבוק, פוגעת ב'טבעיותו' של מיץ הענבים.

שמענו מפי מרן רבינו זצלה"ה בעצמו על עדות היינן הראשי של יקב כרמל מזרחי שהופיע בביתו והעיד בפניו שכל היינות שביקב הוא מייצר מהמיץ ענבים לאחר שסילק ממנו את הגופרית. אותם דברים שמעתי מידידי הרש"ח סולוביציק מהעדה החרדית שהוא בעצמו מייצר יינות ממיץ ענבים לאחר שמדיפים ממנו את הגופרית.

ואומנם ביררתי אצל המומחים מה שכתוב על תווית הבקבוק 'מכיל ביסולפיט', הרי שלא יצא לגמרי. והשיבוני המומחים שאף על היין כתוב כך, ועל כרחך שיצא לגמרי, ומה שכתוב הוא רק למניעת תביעה משפטית מבעלי רגישות לביסולפיט.

סוגייה זו היתה מאד חשוב לרבינו וסיפר לי הגר"א רובין מרחובות שתחילת שימושו בכשרות עלה לרבינו וביקשו הדרכה. אמר לו רבינו 'דע לך, מיץ ענבים שמעורב בו מים. עדיף לקדש על החלות'. מאז מקפיד הרב הנ"ל לא להעניק כשרות למיץ שמעורב בו מים. 

הפוסט שימוש במיץ ענבים לקידוש הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט הדלקת נרות חנוכה לחיילים בשטח הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט קניית מוצר ב-SALE לרגל חגי הנוצרים הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

אכן האבני נזר (אהע"ז ח, קלז) מסייג ואומר שדברי הרעק"א אמורים רק בדייטשלאנד, מקום בו רבים גילחו בתער בלא שהחשיבו זאת כלל לאיסור, אך בשאר מדינות שמוחזק הדבר כאיסור, חוזר דינו לפסול לעדות. אכן הורה מרן רבינו הגריש"א כי בעוונותינו הרבים כיון שאף בארץ הקודש רבים ואף המגדירים עצמם כשומרי מסורת מגלחים כך ולא יודעים כלל שהוא איסור, חזר דינו כפסק הרעק"א שניתן לסמוך על עדותו. ואף שהגמרא אומרת שקוברי המת סוברים שמקיימים בזה מצוה, והרי אין צד שהתובע חושב שמקיים מצווה בפנייתו לערכאות, אך מדברי הרמ"א (חושן משפט לד, ד) שהוסיף "והוא הדין בשאר דבר איסור, שנוכל לומר שעבדו מכח טעות" יש ללמוד שאף כשלא סבורים שעושים מצווה, אלא כיון שטועים לחשוב שאין בזה עבירה אינם פסולים. וכן ביורה דעה (קיט, ז) "החשוד בדבר שלא משמע לאינשי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד" (ציוני הלכה – נישואין צד).

הפוסט כשרות עד קידושין המגלח בתער הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ולא יאמר "ותן טל ומטר לבני ארץ ישראל" אלא יאמר בשמע קולנו כנוסח הרגיל "ותן טל ומטר", ואמנם אם הזכיר זאת בברך עלינו, אינו חוזר.

ואין לחלק בין אם טס לחו"ל קודם ז' בחשון או לאחר מכן, שדינו שווה בין אם יצא מהארץ לאחר שהתחיל להזכיר בארץ לבין אם טס קודם ז' חשון שלא התחיל להזכיר כלל.

ואם מציעים לו להיות שליח ציבור בשהותו בחו"ל, אין מניעה לגשת אף שמזכיר אחרת מהם. אכן כשמתפלל בלחש ישאל ותן טל ומטר בשמע קולנו ובחזרת הש"ץ יגיד "ותן ברכה".

הפוסט ותן טל ומטר – ישראלי השוהה בחו"ל הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

כמבואר בגמרא (בבא קמא מח, א) בדברי רב פפא בנכנס לחצר בעל הבית שלא כדין, ואחר שראהו בעל הבית, הזיקו, חייב בעה"ב לשלם, כיון שאומר לו: אמנם היה לך רשות לסלקני אך לא להזיקני.

ואף שהנהג נזהר, "אדם מועד לעולם" וחייב אפילו באונס (חושן משפט תכא, ג).

הפוסט היזק לרכב המפריע לתנועה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

מעשה שהיה: במוצאי שבת קודש בהיותי בקודש פנימה, נכנסה הרבנית אשת רבינו ע"ה ושאלה על אדם שנקבע עבורו ניתוח הכרחי ליום היארצייט של אביו, אך רוצה לדחותו כדי שיוכל לומר 'קדיש'.

הגרי"ש פסק: כיון שהרופאים החליטו שצריך ניתוח נוסף, יעשהו מחר, ואת היארצייט ישמור בשנה הבאה…

תוך כדי שהיא יוצאת מן החדר, הפטירה הרבנית ואמרה: ובשנה הבאה יבוא משיח!

סימן רבינו באצבעו כקורא לה לבוא בחזרה ואמר: "רגע, רגע, רגע, מי אמר שכשיבוא המשיח לא יהיה יותר יארצייט? הרמב"ם אומר שקודם יבוא משיח, ושנים רבות אחר כך תהיה תחיית המתים…"

(מתוך הקדמת רבינו שליט"א לספרו ציוני הלכה – אבלות)

הפוסט לימוד הלכות אבלות וזמן תחיית המתים הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

לביאור העניין יש בנותן טעם להביא הסיבות המחייבות הדלקת נרות שבת (שבת כה, ב רש"י ור"ת):

א] כבוד שבת – אור הדולק בבית מוסיף כבוד שבת. לנוהגים כהרמ"א (רסג, ח) מקיים את המצוה אף כשמוסיף עוד אור בחדר המואר זה מכבר. אמנם בזמנינו שהחדר מואר בתאורת חשמל, אין שום תוספת אורה בהדלקת נר, שהרי (חולין ס, ב) "שרגא בטיהרא מאי אהני". אך יש כבוד שבת בעצם זה שנרות דולקים, כפי שעושים בסעודות חשובות שמדליקים נרות מפני כבוד המעמד. אמנם כבוד זה הוא במקום האכילה בלבד.

ב] שלום בית – יש להאיר את החדר מחשש שמא ייכשל בעץ ואבן ויגרום למריבה. אמנם טעם זה שייך דווקא במקום חשוך שאין בו אור כלל, ששייך שייכשל בחושך וייפול. אך אם המקום כבר מואר בלא הנר שמדליק, ואף אם זה על ידי תאורת הרחוב החודרת מבעד לחלון, שוב אין חשש שמא ייכשל ואין מצוה בהדלקה זו ואין לברך עליה. כמבואר בקצות השולחן (בדי השלחן עד, כב) "במקום אכילה שייך לומר שכל מה שמתווסף אורה, השמחה יותר גדולה. אבל בחדר שאין אוכלים בו נראה שלא שייך סברא זו של תוספת אור, כיון שחובת ההדלקה הוא רק כדי שלא ייכשל ודי בנר א' שמדליק בעל הבית". וכן מוכח מהפנים מאירות (סט) במי שרוצה לברך בערב שבת על נרות בהכנ"ס "לא ידליק השמש שום נר תפילה עד שידליק תחילה נר של שבת בברכה, כיון שהוא משום שלום שלא יכשלו זה בזה כשיחשיך, אך אם מדליק השמש נר התפילה קודם, ברכתו על נר שבת הוי ברכה לבטלה".

היוצא מהדברים: העברת הנרות אחר ההדלקה למקום אחר שאינו מקום האכילה, וכיון שיש בו תאורה אין חשש שמא ייכשל, אין מצוה בהדלקה זו. וסבר רבינו כי הדלקה זו על דלפק האחיות או בלובי בית מלון כשאין הנרות נראים לתוך חדר האוכל, כברכה לבטלה. והוא כעין לשון השולחן ערוך (רסג, ט) "המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, הוי ברכה לבטלה" מפני שלא נהנים מהנרות בעת האכילה.

2.

ההנהגה הראויה ביותר במקרים אלו: בזמן הדלקת נרות תכבה אחת הנשים את תאורת החדר בו יאכלו – אם זהו חדר האוכל בבית החולים או במלון, או החדר הפרטי בו תאכל – בשליחות כל הנשים, ותדליק את התאורה מחדש לכבוד שבת, תברך עליה ותוציא את כולן ידי חובה.

כמבואר בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב (ברכות תקצז הערה לא) שמן הדין ניתן לצאת ידי חובה בהדלקת נורת חשמל, ואף במנורת לֶד שאין בה חוט לוהט ואינה אש כלל, כיון שהעיקר בנרות שבת שידליק אור, בשונה מנר בהבדלה שאין יוצאים יד"ח במנורת לד או פלורסנט שאין בהם אש כלל מפני שצריך שיהיה דומה ליצירה שנראתה במוצאי שבת שהיתה באש (פסחים נד, א).

ואמנם מנהג ישראל להדליק 'נר' לכבוד שבת, ואין לשנות ולהדליק בחשמל. אולם כשיש קושי בדבר כגון במקום שהנהלת המקום אינה מאפשרת להבעיר אש, ניתן לברך בשופי על מנורת חשמל, מאשר להדליק נרות שאינם מוצבים במקום, ולא יוצאים בהם ידי חובה.

הפוסט במלון ובית חולים, היכן להדליק נרות שבת? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.