במשנה ברורה (מט ב) הביא שהרדב"ז החמיר לעצמו ולא מחה באחרים, וכתב טעם להקל שאין האיסור אלא כשמוציא אחרים ידי חובה. אולם המעיין ברדב"ז יבין שאין עיקר הנקודה אם הוא מוציא או אינו מוציא, אלא עיקר הנקודה אם הוא חובה או שכבר יצא ידי חובתו. דז"ל הרדב"ז (ח"ד אלף רה) "עוד ראיתי טעם אחר דלא אמרינן דברים שבכתב וכו' אלא בזמן שהוא קורא קריאה של חיוב אבל קריאה זו אינה של חיוב שכבר קרא בביתו שנים מקרא ואחד תרגום". ולפ"ז בנד"ד שהוא קריאה של חיוב אסור. אבל הרדב"ז כתב גם טעם אחר להקל: "לפי שאמרו בירושלמי דדוקא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם, ובנדון דידן לא שייך האי טעמא". ולכאו' ר"ל שכיון ששומע מפי ש"ץ והש"ץ כן קורא מהכתב לא שייך שיקרא חסר. וכמו כן בנד"ד כיון שזה שהקליט השמו"ת ב'קול הלשון' קורא מהספר, לא שייך כאן שיחסר. ואע"פ שהרדב"ז כתב שאעפ"כ החמיר לעצמו, חזי לאיצטרופי למש"כ המ"ב (מט א) שאם הוא במקום שא"א להשיג שם חומש מותר. ובנסיעה שקשה לקרוא מהחומש, נמצא במצב שא"א להשיג חומש.