הפוסט נפל ספר תורה בתוך ארון הקודש הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

לפי מנהג נוסף, אף כל הרואים את נפילתו מתענים. והורה מרן הגרי"ש אלישיב שדין הרואים קל יותר ואפשר להקל בזה במקום שיגרם ביטול תורה, אך חמור יותר דינו של מי שהחזיק את הספר ונפל מידיו. ופשוט שהחיוב רק על הרואים ממש, ולא על כל הנמצאים בהיכל בית הכנסת. וכן נזכר בשיורי ברכה (יו"ד רפב, ד).

אם נפל הספר והיה מונח על הארץ ללא מגע אדם, אף כשהוא עדיין בצורה שעומד ורק עצי החיים נוגעים בקרקע, נידון כנפל ויש להתענות.

אך אם לא נפל הספר כולו מידיו, אלא הצליח לתפוס בחלקו ואפילו רק אחז ב'עצי חיים' העליונים ולא היה זמן אפילו מועט שהספר היה לבדו על הארץ, הסתפק האגרות משה (אורח חיים ג, ג בסופה) ומסיק "מהראוי להתענות, אבל כל הרוצה להקל נמי אין מזניחין אותו". ודעת מרן הגרי"ש אלישיב להקל, וכן היקל מרן החזו"א (מעשה איש ב, קב).

אמנם ביסוד הדברים התורה 'נפלה', וכתב מהר"י ברונא (שו"ת קכז) "שהראו לו משמים שצריך תשובה". והתענית אינה על עצם נפילת הספר, אלא מדרכי התשובה על העבירות שהראו לו משמים שצריך תשובה עליהן, כי התורה דורשת את כבודה מציבור המתפללים במקום בו נפל, ויותר יש להם להתחזק בכבוד התורה ולומדיה.

ואלו הם הדברים הנפלאים שכתב בשו"ת תירוש ויצהר (סז): "תם אני ולא אדע כי על שגגת בזיון נפילת ספר תורה, צעקה גדולה בעיר ואימה חשכה גדולה נופלת עליהם, ורוצים להרבות אילי נביות להתכפר, אף כי הוא דבר שאין לו שורש בש"ס. והיאך על בזיון גדול שיתבזה חכם העיר, אין איש שם על לב לשאול כמה תעניתים יצטרכו כל השומעים להתענות… וכבר אמרו במכות (כב, א) כמה טיפשאי הני גבראי דקיימי מפני ספר תורה, ולא קיימי מפני גברא רבה.

"ובטח כי בעיר אשר יתהווה ח"ו מקרה לא טובה כזאת, מורה הדבר כי אנשיה אינם זהירים לתת כבוד וגדולה לחכם העיר, לעומד על העדה ולשאר חכמים… התורה מתפלשת בעפר ואומרת מי ביקש זאת מידכם להרבות בכבודי, וארוסי יושב שמם ובזוי. והתשובה היותר נרצית בזה שיתנו אנשי העיר אל ליבם להיות נזהרים בכבוד חכם העיר, ושתהיה פרנסתו בכבוד ויקבלו באימה את דברי תוכחתו ומוסריו. ובזיון הקל של החכם יהיה נוגע אל ליבם יותר מנפילת ספר תורה, ואז יכופר להם ותתקבל התענית והצדקות אשר יקבלו על עצמם בשביל בזיון ספר תורה וטוב להם כל הימים. אבל זולת זה אף אם אלף תעניות יתענו ללא הועיל הוא".

הפוסט תענית על ספר תורה שנפל הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ואין להתיר גם אם לא ימחק כל האות לגמרי, אלא רק את חללה, ויישאר צורתה בהיקף המסגרת ויתכבדו המשתתפים למלא חלל האות כפי שהוכיח בחיי הלוי (י קמז, כו) מהרמ"א (יורה דעה רעד, ה) המתיר לסופר ליטול דיו שטרם התייבש מהאות הכתובה, וביאר הש"ך שהוא כיון שאין בזה הכחשת המצוה שהרי אין האות נכחשת כלל בנטילת טיפת דיו. הרי שאם היתה נכחשת אסור, ואם כן כשמגרד את כל חללה בוודאי שאסור שהרי מכחישה טובא.

אמנם נראה פתרון להמון העם החפצים להשתתף בכתיבת האותיות: לחלק כל אות בין כמה כותבים, וכך יוכלו כמה בני אדם להשתתף בכתיבת אות אחת, ואף שהכותב בשבת רק חלק של אות אינו נחשב לכותב כלל, ואף אינו ככותב אות אחת שהוא בכלל חצי שיעור אסור מהתורה וממילא רק המשלים את צורת האות נחשב לכותב, אך בכל זאת כל אחד מהם מראה חביבותו לתורה שמכבד כל נקודה ותג בתוכה.

הפוסט מחיקה לצורך כתיבת אותיות בספר תורה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.