שמחתי לקבל את רשימת הדברים אשר אתה לומד מדי יום ביומו, והנני נרגש מלחשוב כמה נחת רוח יש לקב"ה, על כך אומר הוא לפמליא דיליה חזו חזו בני חביביי. וכמה השפעות טובות מכך עליך ועל כל הנלווים עליך. חילך לאורייתא.

כל לימוד תורה הוא 'משמחי לב' ולכן אסור בת"ב. בין קודם חצות ובין לאחר חצות. שום איסור מאיסורי ת"ב לא הותר לאחר חצות, אלא רק ישיבה על כיסא שאינה איסור אלא מנהג.

מעתה לשאלותיך:

דף היומי וחומש רש"י בוודאי שהם לימוד תורה האסור בת"ב מלבד לימוד פרשת כי תוליד בנים הנקראת בשחרית של תשעה באב והיא מפרשת השבוע אותה מותר ללמוד.

ספרי מוסר וחסידות מותר ובכלל זה איגרת הרמב"ן שהרי זו עיקר מטרת האבלות להתעורר ולחזור בתשובה וספרים הללו מעוררים על כך (ציוני הלכה אבלות י"ח הערה ל"ג). ובתנאי שהלימוד בהם יהיה בצורה של התעוררות והתחזקות (דיבור והשבה אל הלב) ולא בצורת לימוד של קביעות. הראיה לכך: מרבינו הרמ"א האוסר לומר פרקי אבות בשבת ערב תשעה באב לאחר חצות, ולכאורה הרי פרקי אבות הם לימוד מוסר ואפילו בתשעה באב מותר. אלא שתלוי כיצד לומדם, אם בצורה של התעוררות (דיבור אל הלב) והתחזקות מותר. אך בצורה של אמירת פרקי אבות הקבועה לשבת אסור.

תפילות מותר הכל אע"פ שיש בהם פסוקים כיון שזה דרך תפילה אין זה בכלל לימוד התורה. ותפילה מותרת בתשעה באב.

עכשיו בהקשר לשאלתך הלמדנית, כיון שאמרם בקביעות מדי יום ביומו מאי שנא ממשניות שבסדר התפילה (אלו דברים ואיזהו מקומן ועוד) שמותר. החילוק פשוט: אין היתר ללמוד בת"ב דברים הקבועים מדי יום ביומו, אלא דווקא דברים הקבועים בסדר התפילה, משום שנעשו כחלק מהתפילה ותפילה לא נאסרה בתשעה באב.   

בנוגע ללמוד חומש בלילה – כתב המ"ב(רל"ח שעה"צ א) שלכו"ע אין איסור ללמוד חומש בלילה אלא שאם יש לפניו ב' אפשרויות יותר טוב לסדר שלימוד החומש יהיה ביום כפי שהקב"ה עשה עם משה רבינו שביום למד עמו תשב"כ ובלילה תושבע"פ, אך כשלא מסתדר מותר לכתחילה ללמוד מקרא בלילה, ובוודאי חומש עם רש"י שמשולב בו תורה שבע"פ ואינו לימוד תורה שבכתב גרידא. ולכן ילמד חומש רש"י במוצאי תשעה באב ובוודאי עדיף מבתשעה באב שבוא איסור גמור.

בברכת כהנים באהבה

חזק חזק ונתחזק

בן ציון הכהן קוק

הפוסט מה מותר ומה אסור ללמוד בתשעה באב הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט ברכת כהנים בבית האבל הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

עדיף לברך כמה שיותר סמוך לשמיעה כיון שעדיין לבו חם בקרבו על הצער, אך גם אם לא בירך מיד, יכול לברך כל עוד חש "מתאונן ומתמרמר".

אמנם יש על מי לסמוך לברך ברכה זו, אך קשה לאמוד מהי ההגדרה בזה שמצטער ומתמרמר עד חיוב הברכה, וכבר הביא המשנה ברורה (רכב, א) מהפרי מגדים והמור וקציעה "וכמדמה שהיום ממעטים בברכות אלו". ולא נהוג לברך ברכה זו מלבד על קרובים שמתו ר"ל וכפי שהשיב הלק"ט (ב, ח) על הנופל למשכב (מחלה סופנית) מהו שיברך דיין האמת, והשיב שיש לו לברך בשם ומלכות ככל מה שהוא מצטער עליו אך מסיים "אבל לא ראיתי נוהגין כן" ומבאר משום שברכה זו רשות כדאיתא בשו"ע (רכג, א בהג"ה) ולאו דווקא שהחיינו אלא כל מיני שבח במשמע.

הפוסט חובת הציבור בברכת 'דיין האמת' הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט שינוי מקום לאבל בכולל ובמשרד הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ואף שדבריו אמורים על המגלח לגמרי, שכשגדל שערו ל' יום, כבר משתנה צורתו, ולא דיבר במסדר זקנו שתמיד נשאר עם שיער, ברם פתחי תשובה (שצ, ד) הביא היתר החת"ס ודיבר במגלח "על ידי מספרים או במשחה" והרי המגלח במספרים אינו חלק למשעי אלא עם זקן קצוץ. וכן מבואר בשו"ת נודע ביהודה שבזקן שיעור הגערה בזמן קצר יותר, אלא שבתוך שלושים הוא ככל אבל האסור בתספורת.

והנראה בזה הוא שהניוול הוא שמשתנה צורת פניו, ממגולח לבעל זקן. וכך בזקן קצוץ משתנית צורת פניו לזקן מגודל. וחז"ל אסרו רק תספורת לנוי, אך לא חייבו לשנות צורתו.

הפוסט סידור זקן בשנת אבל הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

מן הדין אין איסור כמבואר בכתובות (ח, ב) שהיו שותים ומשתכרים בבית האבל, וכן נוהגים בני עדות המזרח שמרבים בברכות לע"נ הנפטר.

ואמנם כתב הרעק"א (חי' יו"ד שע"ו) בשם האליה רבה (או"ח רכ"ד) שבספר מענה לשון כתב "המנהג שהוחזק בין האשכנזים וכל הנמשכים אחריהם שאין לוקחים שום דבר קטן או גדול מבית האבל כל שבעת ימי האבלות… ומנהג אבותינו תורה" והוא מחמת ששורה רוח טומאה שם כל שבעה.

ובעת שנסע מרן הגרי"ש אלישיב לנחם את חתנו יבדלחט"א הגר"י זילברשטיין בבני ברק והתרגשה בתו ע"ה לקראת בוא אביה הגדול, סחטה עבורו כוס מיץ תפוזים, אך למרות טרדת הדרך וחום היום לא הסכים לשתות, ורק לאחר הפצרות מרובות הסכים להקל לשתות במרפסת שהיא כעין חוץ לבית האבל (ציוני הלכה – אבלות).

ב.

בני הבית שאינם אבלים, יכולים לאכול בבית האבל, כיון שזהו ביתם, ממילא אינם 'לוקחים' מבית האבל מאומה, אלא כשם שהאבל אוכל שם, כך הם אוכלים.

ג.

מי שלא ידע והוציא חפצים מבית האבל, לא צריך להחזירם ולשוב ולקחתם ככלות השבעה, ואין על החפצים רוח טומאה, כמוכח מהשו"ע (או"ח תרצ"ו, ו) "יש מי שאומר שהאבל חייב במשלוח מנות" ומכך שהאחרונים לא העירו שלמנהגינו אין לשלוח מהמאכלים שבביתו, מוכח שלאחר שיצאו מהבית אין בזה בעיה.

ד.

ויש שחששו לטומאה זו ולא רצו להשאיל דירה לאבלים, ואין זה נכון, כי אמנם כיון שאין האוכל שלהם ואין זה ביתם, אינם אוסרים את מה שלא שייך להם.

הפוסט למה אשכנזים לא אוכלים בבית האבל? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.