לפי מנהג נוסף, אף כל הרואים את נפילתו מתענים. והורה מרן הגרי"ש אלישיב שדין הרואים קל יותר ואפשר להקל בזה במקום שיגרם ביטול תורה, אך חמור יותר דינו של מי שהחזיק את הספר ונפל מידיו. ופשוט שהחיוב רק על הרואים ממש, ולא על כל הנמצאים בהיכל בית הכנסת. וכן נזכר בשיורי ברכה (יו"ד רפב, ד).

אם נפל הספר והיה מונח על הארץ ללא מגע אדם, אף כשהוא עדיין בצורה שעומד ורק עצי החיים נוגעים בקרקע, נידון כנפל ויש להתענות.

אך אם לא נפל הספר כולו מידיו, אלא הצליח לתפוס בחלקו ואפילו רק אחז ב'עצי חיים' העליונים ולא היה זמן אפילו מועט שהספר היה לבדו על הארץ, הסתפק האגרות משה (אורח חיים ג, ג בסופה) ומסיק "מהראוי להתענות, אבל כל הרוצה להקל נמי אין מזניחין אותו". ודעת מרן הגרי"ש אלישיב להקל, וכן היקל מרן החזו"א (מעשה איש ב, קב).

אמנם ביסוד הדברים התורה 'נפלה', וכתב מהר"י ברונא (שו"ת קכז) "שהראו לו משמים שצריך תשובה". והתענית אינה על עצם נפילת הספר, אלא מדרכי התשובה על העבירות שהראו לו משמים שצריך תשובה עליהן, כי התורה דורשת את כבודה מציבור המתפללים במקום בו נפל, ויותר יש להם להתחזק בכבוד התורה ולומדיה.

ואלו הם הדברים הנפלאים שכתב בשו"ת תירוש ויצהר (סז): "תם אני ולא אדע כי על שגגת בזיון נפילת ספר תורה, צעקה גדולה בעיר ואימה חשכה גדולה נופלת עליהם, ורוצים להרבות אילי נביות להתכפר, אף כי הוא דבר שאין לו שורש בש"ס. והיאך על בזיון גדול שיתבזה חכם העיר, אין איש שם על לב לשאול כמה תעניתים יצטרכו כל השומעים להתענות… וכבר אמרו במכות (כב, א) כמה טיפשאי הני גבראי דקיימי מפני ספר תורה, ולא קיימי מפני גברא רבה.

"ובטח כי בעיר אשר יתהווה ח"ו מקרה לא טובה כזאת, מורה הדבר כי אנשיה אינם זהירים לתת כבוד וגדולה לחכם העיר, לעומד על העדה ולשאר חכמים… התורה מתפלשת בעפר ואומרת מי ביקש זאת מידכם להרבות בכבודי, וארוסי יושב שמם ובזוי. והתשובה היותר נרצית בזה שיתנו אנשי העיר אל ליבם להיות נזהרים בכבוד חכם העיר, ושתהיה פרנסתו בכבוד ויקבלו באימה את דברי תוכחתו ומוסריו. ובזיון הקל של החכם יהיה נוגע אל ליבם יותר מנפילת ספר תורה, ואז יכופר להם ותתקבל התענית והצדקות אשר יקבלו על עצמם בשביל בזיון ספר תורה וטוב להם כל הימים. אבל זולת זה אף אם אלף תעניות יתענו ללא הועיל הוא".

הפוסט תענית על ספר תורה שנפל הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

א] כתב המחבר (סי' קכ"ט ס"א) שאין נושאין כפים במנחה משום חשש שכרות ואפי' בתענית (שיש בו נעילה) משום לא פלוג, אבל בתענית שאין בו נעילה (שאז מתפללין מנחה סמוך לשקיעה) אינה מתחלפת במנחה של חול ונושאין כפים.

וכתב המ"ב (סק"ז) שהמנהג אז היה לאחר מנחה בחול סמוך לשקיעה. ומשמע שהיה ידוע להמ"ב שבזמננו אין המנהג כן (ע' רמ"א (סי' רל"ג סס"א) שמשמע שמנהג אשכנז היה להתפלל מנחה לפני פלג המנחה), ואפ"ה לא העיר המ"ב שהדין הנזכר של הש"ע ישתנה. ונמצא שאף אם מתפללין מנחה לפני הפלג או אולי אפי' במנחה גדולה, יש לישא כפים, דכך תיקנו חז"ל ביום שאין בו נעילה שחייב בנ"כ, ולא חילקו בין תפלה לתפלה מתי מתפללין אלא חילקו בין יום ליום. והרי חזינן שאף בקהלה שכל יום מתפללין מנחה סמוך לשקיעה, ולא שייך כלפיהם היכר בין תענית לחול, אעפ"כ נושא כפים במנחה בתענית. וע' בחזו"א (סי' כ') שנסתפק בזה.

ב] אך כתב מוח"ז הגה"ח רבי אברהם חיים נאה זצ"ל (שנות חיים סי' כ"א ס"ח) שאין להתפלל מנחה בתענית אלא כחצי שעה לפני השקיעה. ובמקור חיים (שם ס"ק ט"ז) ביאר טעמו וז"ל, כדי שיוכלו הכהנים לעלות לדוכן, ואין למחות ביד העושים ברכת כהנים אף כשמתפללין מנחה בעוד היום גדול, עכ"ל. הרי שלכתחלה אין לישא כפים במנחה גדולה, רק שאין למחות בידם. וכ"כ הגרי"מ טוקצינסקי (ס' א"י סי' ב' אות ג') שאין נ"כ לפני פלג המנחה.

ג] פשוט שאף מי שאינו נושא כפים במנחה גדולה מ"מ צ"ל או"א. שהרי כתב הרמ"א (סי' קכ"ט ס"ב) שכל מקום שאם עלה לא ירד אומרין או"א. ואפי' בתענית שיש בו נעילה שגזרו אטו חול לא לישא כפים, מ"מ אומרים או"א.

וק"ו ב"ב של ק"ו בתענית שאין בו נעילה שצריך לומר או"א במנחה גדולה, שהיום עצמו אינו נכלל בגזירת חז"ל, שהרי במנחה הסמוך לשקיעה לכ"ע אומרים או"א, ואף במנחה גדולה דעת החזו"א היה לישא כפים, ואף אלו שאוסרים נ"כ במנחה גדולה מ"מ מודים שאם עלה לא ירד כמ"ש הכה"ח (סי' קכ"ט סק"ז) והשנות חיים (סי' כ"א מקור חיים ס"ק ט"ז) שאין למחות בידם, ולכן או"א בודאי אומרים. ואף להפוסקים שלא כתבו ד"ז ודעתם שימחה בידם, מ"מ מודו שאם עלה לא ירד, דמבואר בש"ע (סי' קכ"ט ס"ב) שהדבר ידוע דמתענין ולא שייך שכרות.

ד] וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' כ"ג אות ד') וז"ל, אין לנו אלא הכרעת מ"א (ר"ס קכ"ט) בשם מהרי"ו דבמתפלל מנחה גדולה בת"צ אין אומרים או"א, והיינו דלא שייך נ"כ גזירה אטו מנחה דשאר ימות השנה כפשטות הש"ס, עכ"ל. ועיינתי במקור הדברים במ"א וראיתי דמיירי שמתענין עד חצות, ולכן לכאורה אין שייכות לנד"ד דהוי ת"צ גמור. אלא דבמהר"י ווייל (אות מ"א) עצמו מוסיף שטעמו משום דלא דמי לשאר תעניות דמתפללין סמוך ללילה, ומשמע שעיקר החילוק אינו שאינו תענית גמור, אלא משום שמתפללין מנחה מוקדם, ולכן שפיר הביא השבט הלוי ראיה ממהרי"ו.

אך המ"א עצמו סיים שלפמש"כ הרמ"א (סי' קכ"ט ס"ב) י"ל או"א. ולא הבנתי למה נתעלם השבה"ל מסיום דברי המ"א, שלמעשה קי"ל כרמ"א שבכ"מ שאם עלה לא ירד י"ל או"א, ולכאורה ה"ה במנחה. ואף להא"ר (סק"ב) שכתב שהרמ"א אינו חולק על מהרי"ו דבתענית עד חצות אין הדבר ידוע שמתענין, מודה שבשאר תעניות הדבר ידוע שמתענין, וכ"מ במ"ב (סק"ט ושעה"צ אות ה').

להלכה: כתחילה צריך להתפלל מנחה כחצי שעה לפני השקיעה, ובדיעבד גם אחר פלג המנחה אפשר לישא כפים במנחה. ואין מוחין ביד הנושאין כפים במנחה גדולה, אבל כאמור אינו נכון.

הפוסט נשיאת כפיים במנחה גדולה בתענית ציבור הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.