ואף שהוראת רבינו הגרי"ש אלישיב (הובא בשיעורי תורה לרופאים ה עמ' 17) אודות רופא מנתח שהוזעק בשבת לניתוח חירום בחולה מסוכן, והרופא מרגיש בעצמו שאם יעשן לפני הניתוח ינתח יותר טוב, האם מותר לו לעשן בשבת, והורה מרן רבינו זצ"ל: אין להתיר לרופא לעשן ביום השבת! ונימק 'אע"פ שהעישון הוא צורך גדול לרגילים ומכורים לו ובימי השואה היו אנשים שהחליפו את פת לחמם בסיגריה, בכל זאת בשעת חירום אדם אוגר כוחות נפש ומוציא מהכח אל הפועל משאבים פנימיים שלא קיימים אצלו בזמנים כתיקונם. הגע עצמך רופא הזקוק לנתח את בנו יחידו אהוב נפשו האם לא ינתח אותו במיטב כשוריו בלי עישון הסיגריה, וכי לא יוכל להתגבר על הרגלו כדי להתאמץ בכל נימי הנפש שהניתוח יצליח. הוי אומר שרופא היודע את האחריות העומדת לפניו יעשה מלאכתו נאמנה גם בלי עישון ולכן אין מקום להתיר לו את העישון בשבת'.

הגדרת עייפות בהלכה

אכן עייפות שאני, שהוא טבע מוכרח ובלתי נשלט באדם. וכ"כ בשיעורי תורה (שם עמ' 18) שהרי הנשבע שלא יישן ג' ימים מלקים אותו וישן לאלתר (נדרים טו, א) ודבריו הם בנידון רופא מנתח קרבי האומר שא"א לנתח אם לא יישן שמונה שעות במיטה נוחה ומבקש להטיסו משדה הקרב לביתו לנוח שם. וכשהציע השאלה לפני חמיו מרן הגרי"ש אלישיב התיר הדבר בדוחק ואמר שלדעתו נראה שהרופא יכול להחליט בדעתו לישון במקום מוגן היכן שנמצא בעומק שטח לחימה ואין צורך לחלל השבת רק אם יתעקש הרופא ויאמר שאינו מסוגל לכך ואינו יכול להירדם אזי רשאים להטיסו בשבת. וכך הם פני הדברים כאן כיון שאין מצב לישון שינה נורמלית ו'לב יודע מרת נפשו' שלא יוכל להתרכז בעבודה אחראית זו.

ואכן לאחר השבת הצעתי הדברים בפני הגאון הגר"י זילברשטיין שליט"א והורה אף הוא להתיר. והוסיף ששמע מהגאון רבי נסים קרליץ שסיפר בשם החזו"א מעשה במרן הגאון ר' ברוך בער ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ שלפני שהתמנה לרב הלך לשאול אורחות חיים מרבו הגדול מרן הגאון רבי חיים מבריסק ואמר לו שלפעמים עלולה להגיע שאלה שהרב צריך להבין אם יש בזה פיקוח נפש כגון מקרה שאדם זקן אין לו מקום לדור מלבד בבית ילדיו שאינם שומרים מצוות וכשרות ונשאלת השאלה האם מותר לו לדור שם והתשובה תלויה בדרגת הפיקוח נפש שבדבר ואת זה הרב צריך להחליט. ואף בנידוננו על הרב להחליט אם הוא במצב של פיקוח נפש.

לכתחילה יכין מקום מערב שבת

להבא אם ייוודע לו קודם שבת מיקום המחנה, עליו לשכור מערב שבת חדר בבית מלון במקום הקרוב ביותר למחנה כיפת ברזל, שהיא נסיעה קצרה מאשר לחזור לביתו, כדי לחסוך בהבערות שכאמור כל לחיצה על הדוושה יש בה מלאכת הבערה דאורייתא. אך עתה כיון שלא הכין מקום מער"ש הרי כשיבוא לבית מלון הפקיד בקבלה לא יאפשר לו חדר בלי מסירת פרטיו וכרטיס אשראי, ואם הפקיד יהודי הרי מכשילים אותו ברישום הפרטים, וכידוע הפרשת דרכים (דרוש י"ט והובאו דבריו בפמ"ג שכ"ח א"א ט') שלא מתירים לאיש אחר לחלל שבת למנוע מחבירו לעשות איסור שהתורה התירה לו משום פיקוח נפש.

יהי רצון שזכות שמירת השבת כהלכתה תעמוד לשואל ולכל עם ישראל לישועה קרובה, מצרה לרווחה, מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב.

הפוסט נסיעה בשבת לצורך הפעלת מערכת 'כיפת ברזל' הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

לביאור העניין יש בנותן טעם להביא הסיבות המחייבות הדלקת נרות שבת (שבת כה, ב רש"י ור"ת):

א] כבוד שבת – אור הדולק בבית מוסיף כבוד שבת. לנוהגים כהרמ"א (רסג, ח) מקיים את המצוה אף כשמוסיף עוד אור בחדר המואר זה מכבר. אמנם בזמנינו שהחדר מואר בתאורת חשמל, אין שום תוספת אורה בהדלקת נר, שהרי (חולין ס, ב) "שרגא בטיהרא מאי אהני". אך יש כבוד שבת בעצם זה שנרות דולקים, כפי שעושים בסעודות חשובות שמדליקים נרות מפני כבוד המעמד. אמנם כבוד זה הוא במקום האכילה בלבד.

ב] שלום בית – יש להאיר את החדר מחשש שמא ייכשל בעץ ואבן ויגרום למריבה. אמנם טעם זה שייך דווקא במקום חשוך שאין בו אור כלל, ששייך שייכשל בחושך וייפול. אך אם המקום כבר מואר בלא הנר שמדליק, ואף אם זה על ידי תאורת הרחוב החודרת מבעד לחלון, שוב אין חשש שמא ייכשל ואין מצוה בהדלקה זו ואין לברך עליה. כמבואר בקצות השולחן (בדי השלחן עד, כב) "במקום אכילה שייך לומר שכל מה שמתווסף אורה, השמחה יותר גדולה. אבל בחדר שאין אוכלים בו נראה שלא שייך סברא זו של תוספת אור, כיון שחובת ההדלקה הוא רק כדי שלא ייכשל ודי בנר א' שמדליק בעל הבית". וכן מוכח מהפנים מאירות (סט) במי שרוצה לברך בערב שבת על נרות בהכנ"ס "לא ידליק השמש שום נר תפילה עד שידליק תחילה נר של שבת בברכה, כיון שהוא משום שלום שלא יכשלו זה בזה כשיחשיך, אך אם מדליק השמש נר התפילה קודם, ברכתו על נר שבת הוי ברכה לבטלה".

היוצא מהדברים: העברת הנרות אחר ההדלקה למקום אחר שאינו מקום האכילה, וכיון שיש בו תאורה אין חשש שמא ייכשל, אין מצוה בהדלקה זו. וסבר רבינו כי הדלקה זו על דלפק האחיות או בלובי בית מלון כשאין הנרות נראים לתוך חדר האוכל, כברכה לבטלה. והוא כעין לשון השולחן ערוך (רסג, ט) "המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, הוי ברכה לבטלה" מפני שלא נהנים מהנרות בעת האכילה.

2.

ההנהגה הראויה ביותר במקרים אלו: בזמן הדלקת נרות תכבה אחת הנשים את תאורת החדר בו יאכלו – אם זהו חדר האוכל בבית החולים או במלון, או החדר הפרטי בו תאכל – בשליחות כל הנשים, ותדליק את התאורה מחדש לכבוד שבת, תברך עליה ותוציא את כולן ידי חובה.

כמבואר בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב (ברכות תקצז הערה לא) שמן הדין ניתן לצאת ידי חובה בהדלקת נורת חשמל, ואף במנורת לֶד שאין בה חוט לוהט ואינה אש כלל, כיון שהעיקר בנרות שבת שידליק אור, בשונה מנר בהבדלה שאין יוצאים יד"ח במנורת לד או פלורסנט שאין בהם אש כלל מפני שצריך שיהיה דומה ליצירה שנראתה במוצאי שבת שהיתה באש (פסחים נד, א).

ואמנם מנהג ישראל להדליק 'נר' לכבוד שבת, ואין לשנות ולהדליק בחשמל. אולם כשיש קושי בדבר כגון במקום שהנהלת המקום אינה מאפשרת להבעיר אש, ניתן לברך בשופי על מנורת חשמל, מאשר להדליק נרות שאינם מוצבים במקום, ולא יוצאים בהם ידי חובה.

הפוסט במלון ובית חולים, היכן להדליק נרות שבת? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

וביאר שהפשרות הנצרכות לזה הן:

א] קריאת שמע כמבואר בשלחן ערוך (רלה, א) שאם קראה קודם צאת הכוכבים יש לחזור ולקוראה אחר כך, וביאר במשנה ברורה שהוא מעיקר הדין ולא כחומרא.

ב] זאת ועוד תפילת ערבית אינה בזמן, ומה שנפסק בשלחן ערוך (רלג, א) "דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד" ביאר שם שהוא כשיעשה לעולם כאחד מהם, ולא ביום אחד יתפלל מנחה וביום אחר ערבית אחר פלג, וכל שכן באותו יום.

ג] וכן הקידוש נעשה קודם זמנו כמבואר בטור (הובא במג"א רסז, א) בשם הרי"ץ גיאות "כיון שנהגו כל ישראל כרבנן שאין מתפללין ערבית אלא משחשכה, אין לקדש אלא בכניסת היום".

ד] אף הסעודה נעשית קודם זמנה, כמבואר במשנה ברורה (רסז, ה) שלכתחילה יש לאכול את שלוש הסעודות ביום השבת עצמו.

אכן, כל האמור בארץ הקודש, אך בחוץ לארץ נהוג מקדמת דנא גם בקרב בני אשכנז להתפלל מפלג המנחה (רלג, א בהג"ה) מפני שצאת הכוכבים מאוחר מאד הקילו בזה, משא"כ כאן שאינו כל כך מאוחר. אמנם גם שם אף שאין בזה שינוי מנהג יש מקום להדר בזה וכפי שנהג הגר"א (כמובא בביאור הלכה רלה).

ובארצות הברית שצאת הכוכבים כבארץ ישראל הורה ונהג מרן הגר"מ פיינשטיין שמהראוי לא להתפלל אף בליל שבת מבעוד יום (עדות תלמידו הגאון רבי שמחה בונים כהן רב קהל עטרת ישעיה ליקווד).

הפוסט הילדים עייפים בליל שבת. להתפלל בפלג המנחה? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ביאור הדברים

כתב מרן החזו"א (שו"ת חזו"א ע"ד; דינים והנהגות טז, ו) בימי מלחמת העולם בשנות הת"ש "ההודעה לציבור למהר למקלט לפי מצב הנוכחי יש לחשוב להצלת נפשות, ובשביל זה מותר לנסוע ולדבר בטלפון. אך יש להיזהר ממלאכה דאורייתא בכל מאי דאפשר כיון שאין כאן סוף סוף שאלת נפשות לפנינו".

המציאות אודותיה כתב היתה בסכנה פחותה בהרבה מזמננו, שהרי אזעקה נשמעה בכל רחבי הארץ ממטוס בודד, ולא כפי שהיום מתריעים באזור אליו מכוונים הטילים, ולא ממטוס אחד אלא מטילים רבים ששוגרו לאזור המסוים עליו מתריעה האזעקה ר"ל, ואם כי ב"ה מערכת 'כיפת ברזל' מיירטת רוב הטילים, אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ומעשים בכל יום שיש כמה נפילות טילים ר"ל שהמערכת לא הצליחה ליירט. ואם כי דברי החזו"א אמורים על 'ההודעה לציבור' שבזה יש יותר חשש מאשר ליחיד, נראה שאין לחלק בזה. ומ"מ מי שמרגיש רגוע ולבו אמיץ רשאי שלא לחלל שבת כמו שכתב החזו"א "ותלוי כפי מדת הביטחון".

הפוסט חילול שבת בשעת אזעקה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

כל ההיתר רק בסיפורי חדשות וכיו"ב שלא מצטער מהם, אך אם נגרם לו מחמתן צער, כתב המשנה ברורה (שם ג) "אסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו". ואף אם גורם רק לנדנוד דאגה כתב רבינו יונה (הובא בבית יוסף שו, ח) "אם יש לו מתוך ההרהור (בדברים המותרים) טרדת לב או נדנוד דאגה, אסור". ואין כוונתו לחלק ולאסור רק 'דאגה' על העתיד לבין 'צער' על העבר, אלא הכל בכלל האיסור. אמנם אם הסיפור גורם לפרוק מליבו ולסלק צערו מותר (רמ"א רפח, ב). ולכן יש להתנזר מכל דיבור ואף מחשבה הגורמים לצער בשבת, ויבחן בנפשו פנימה האם הדיבורים על כך גורמים לו בשב"ק חיזוק וקרבת ה' או חלילה צער.

הפוסט שמיעת חדשות רעות בשבת הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ומכאן קריאה לכל בעל עסק אשר לו מסך דרכו הוא משגיח על הנעשה בכל פינות החנות, לכבות את המסך קודם שבת עד צאת השבת ולא תוקרן עליו תמונת העוברים ושבים, אלא רק תכנס למאגר. ובכך לא יכשלו העוברים ושבים מלהיכנס בחשש איסור כותב. ויימנע הרבה צער מהעוברים ושבים החוששים לעבור ליד עינית המצלמה ונאלצים לחפש לעצמם דרכים חילופיות וארוכות. הרי בלאו הכי בשבת אינו מסתכל במסך שבחנות, וכל מטרת המצלמה בשעה זו רק למקרה שאם ח"ו תתרחש פריצה יוכלו לזהות לאחר השבת את הפורצים באמצעות התמונות שנכנסו למאגר, ולזה אין צורך שתוקרן התמונה על המסך. עוד בחיי חיותו של מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה עודד בעלי חנויות לעשות כך, וקיבלו את ההצעה בהתלהבות.

ובמקומות שמטעמי בטיחות צריכים לצפות במסך, יתכנתוהו באופן שלא יהיה פסיק רישא שתוקרן על המסך תמונת כל עובר ושב.  (נתבאר בהרחבה בספר שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב עמ"ס ברכות עמ' תר"ח).

אכן אין חיוב להודיע על הימצאות מצלמה הפועלת בשבת, כיון שאינו אלא מתעסק. ואדרבה בתחילה כשהתקינו מצלמות ברחובות העיר העתיקה והכותל, אמר מרן הגרי"ש זצ"ל שאין לפרסם את הדבר וכשלא יידעו מהן יהיה מותר לעבור שם. כמו כן אין חובה על העובר ברחוב לבדוק אם פועלת מצלמה. ואף שבשו"ת רע"א (מהדו"ק סי' ח') הוכיח שהמתעסק במלאכת שבת פטור משום שאינו 'מלאכת מחשבת' ואסור מדרבנן ועל כן יש חיוב להפרישו ככל איסור דרבנן. שונה כאן כיון שהאיסור לעבור לדרכו כשתוקרן תמונתו על מסך אינו דבר ברור.

הפוסט מעבר מול מצלמות אבטחה בשבת הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ויסוד היתר הנ"ל, דהנה איתא בגמ' במסכת שבת דף מ: ובלבד שלא יבא קומקומוס של מים חמין וינחנו על בני מעים בשבת. ורש"י פירש שמא ישפכו עליו, ונמצא רוחץ בשבת בחמין. ותוס' פירש לא יביא משום רפואה, וגזרו אטו שחיקת סממנים. ובשו"ע (סימן שכ"ו סעיף ו') כתב דאסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין. וביאר המ"ב שם (ס"ק י"ט) שלפי רש"י אם החמין בכלי סגור שרי, ואילו לפי תוס' גם בכלי סגור אסור דמחזי כרפואה, וסיים שלצורך גדול אפשר להקל. וכן דעת בעל שבט הלוי זצ"ל ויבלח"ט הגר"ח קניבסקי שליט"א פסק דבזמנינו היות שאף בריאים משתמשים עם בקבוק חם שוב אינו מחזי כרפואה ומותר לכתחילה ליתן בקבוק חם על המיחוש אפילו בלי צורך גדול. וראה עוד בשש"כ (פרק ל"ד סעיף י"א) אם סובל מכאבים חזקים מותר להשתמש עם בקבוק עם מים חמים, וכן בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק ל"ו שאלה א'), ובספר ארחות שבת (פרק כ' הערה קפ"ז).

העולה לדינא: מי שסובל מכאבים חזקים בבטנו בשבת, יכול למלאות בקבוק עם מים חמים ולהניחו במקום הכאב.

הפוסט שימוש בבקבוק מים חמים להרגעת כאב הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט טלטול ניילון להגנת המגבעת מפני גשמים הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ואף שמבחינה רפואית לא נשקפת סכנה קיומית לחייו, אך בהגדרה ההלכתית הוא חולה שיש בו סכנה, שהרי יש לו "מכה של חלל" שפסק השלחן ערוך (שכח, ד) שעושים לו כל צרכו, וכתב המשנה ברורה (יד) "אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא". ואף שישנם ראשונים החולקים ואוסרים לחלל שבת אלא בדברים שיסתכן במניעתם, אך עיקר הדין כהשו"ע אלא "שראוי להחמיר".

ולכן מעיקר הדין מותר לחלל שבת בעישון הסם, ומה שכתב הביאור הלכה שיש להחמיר רק "אם אכן נצרך לזה", הרי כאן אין לך צורך גדול מזה, ומה גם שידוע שמנוחת החולה, מחזקתו ונותנת לו כוחות להתגבר על מחלתו, ואילו הייסורים הקשים מחלישים מאד מלבד שמונעים ממנו שינה הנצרכת מאד לרפואתו, ואם כן צורך גדול הוא לעצם רפואתו.

ומשנה שאינה צריכה היא האיסור להשתמש בסמים אם לא במקום פיקוח נפש כמבואר באגרות משה יורה דעה ג, לה.

(מתוך תשובת מורינו הגאב"ד הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א בגליון 'שואלין ודורשין' – להורדת הגליון)

הפוסט עישון קנאביס בשבת לחולה במצב קשה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

כמו כן מותר למחוא כפיים כהרגלו ולא רק בשינוי כלאחר יד המובא בשלחן ערוך (שם) כמבואר באשל אברהם (בוטשאטש שלט) "מוסכם לכולי עלמא להתיר לספק לטפח ולרקוד בשבת ויום טוב לשמחת נישואין וכן נהגו בלי חשש פתחון פה" (ציוני הלכה נישואין רל).

ואמנם לבני עדות המזרח נוהגים כהמחבר אין היתר לרקוד ולטפוח בשבת.

הפוסט ריקוד ומחיאת כף בשבת שמחה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.