לפי דבריו, עניין זה שייך במיוחד לבעל מוסף ולבעל התוקע ע"מ שיעשו המצוה מתוך שמחת התורה, אך אין זה שייך בבעל תפילה של שחרית שכבר סיים מלאכתו, ורק משום הכרת הטוב נוהגים להעלותו, ולכן עדיפות היא להעלות את בעל התפילה של מוסף, וגם זה אינו חובה, רק מנהג, אך אם מחמת זה יבוא לפגיעה ח"ו במתפללים אחרים, והאמת והשלום אהבו.

וגדולה מזו נתבאר בציוני הלכה – אבלות (עמ' תעח) שאפילו על קדיש שהוא חובה, או תפילה לפני העמוד, ראוי לוותר אם יבוא לידי עגמת נפש.

הפוסט עלייה לתורה לבעלי תפילה בימים הנוראים הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ב. כבר ביאר זאת המ"ב (קמד, י) "דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת השליח צבור" והבה"ל שם מבאר החילוק בין זה למגילת אסתר שאחד מברך ואחד קורא. ע"ש ותרווה נחת.

הפוסט כשהעולה אינו קורא עם בעל הקורא הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ואמנם החיד"א בספרו טוב עין (יא) כתב שיש מי שמפקפק בזה, ובשערי אפרים הביא דבריו וסיים "ונהגו העולם לעמוד" אך כתב הגר"ע יוסף (יחווה דעת א, כט) שמכך שלא דנו בתשובת הרמב"ם מוכח שלא ראו אותה "ואלמלא ראו האחרונים תשובת הרמב"ם אשר נגידים ידבר לבטל המנהג הזה, בודאי שלא היו מרהיבים עוז לחלוק עליו בזה". יש לציין כי אף החיד"א עצמו השתמש בטיעון זה נגד הבית יוסף בשו"ת חיים שאל (נו).

מחמת כן אין לחפש פתרונות ולעמוד כבר קודם קריאת עשרת הדברות וכדו' משום שאין צורך כלל לעמוד לא בעשרת הדברות וכן בשירת הים וכן בקריאת י"ג מידות בתענית ציבור בשעת קריאת התורה, ואף לא בפסוק האחרון שבסיום החומש  אלא לנהוג בכל קריאת התורה באותה הדרך. (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות צג). אומנם מי שעומד תמיד בקריאת התורה, יעמוד גם באלה הקריאות.

הפוסט עמידה בקריאת עשרת הדברות הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

מקרא מגילה – ככל המוקפים בערב שבת.

מתנות לאביונים – ככל המוקפים בערב שבת.

סעודת פורים – ביום ראשון.

משלוח מנות – ביום ראשון.

על הנסים – בשבת-קודש, אך כיון שאמירתו לא מעכבת ואם אינו חייב בו נחשב כהפסק באמצע הברכה, עדיף לומר באלוקי נצור "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשית… בימי מרדכי ואסתר", וכן בברכת המזון ב"הרחמן".

קריאת "ויבא עמלק" – קריאת התורה חובת ציבור ולא חובת היחיד, והרי הוא כמוקף הנמצא בעירו שאין מניין במקומו, ולא נחשב שביטל המצוה. ואמנם אם עורכים בשבת מניין של מוקפים וקוראים בתורה, יזדרז לשמוע. ולצאת מכל ספק יוסיפו קריאה זו יחד עם קריאת המפטיר בפרשת השבוע.

ביאור הדברים:

בעניין חיוב או פטור משני ימי הפורים כתב הירושלמי (מגילה ב, ג) "בן עיר שעקר דירתו ליל חמשה עשר נתחייב כאן וכאן, ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבעה עשר נפטר מכאן ומכאן".

• אמנם דבריו מחודשים טובא ולא נזכרו בתלמוד בבלי, ואף הביאור הלכה (תרפח ד"ה בן עיר) העתיק רק את חידושו לגבי "נתחייב כאן וכאן" ולא דיבר על "נפטר מכאן ומכאן". ויתכן שהוא דווקא משום שפורים הוא חובת גברא שלא יכול להיפטר כלל מהמצוה, ומה שמצאנו 'פרוז ומוקף בן יומו' הוא רק להתחייב כפי המקום שנמצא בו ולא להפקיעו מפורים.
• פשטות דברי הירושלמי "נתחייב כאן וכאן" וכן "נעקר מכאן ומכאן" נאמרו כשעקר דירתו לגמרי, ולא בפרוז ומוקף בן יומו כפי שהוכיח החזון איש (קנב, ב-ו) שהריטב"א סובר שרק כשעקר בקביעות לכרך מתחייב.
• מבואר באחרונים (טורי אבן מגילה ה, א וברש"ש שם) שהקדמת קריאת המגילה כשחל פורים בשבת, אינו תקנה דרבנן מאוחרת, אלא בעיקר התקנה בזמן מרדכי ואסתר קבעו שכשיחול בשבת יקדימו לקרוא בערב שבת, בשונה משופר ולולב שכשחל בשבת ביטלו המצוה לגמרי, ואילו כאן קוראים בע"ש, מפני הנאמר במגילה "בזמניהם – זמנים הרבה תקנו להם" (מגילה ב, א) ונכלל בזה שכשחל בשבת מקדימין. ולדבריהם כבר כשהיה בערב שבת בכרך התחייב במגילה ובכל דיני הפורים לשבת וליום א', וכשנסע לאחר מכן לפרזות לא נפטר מחיובו בפורים.

הפוסט תושב ירושלים הנוסע מחוץ לעיר לשבת פורים הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט גם העולה צריך לקרוא זֵכר וזֶכר? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

א. בשו"ע (או"ח נ"ה, י"ג) נאמר "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם". מקום אחד היינו בחדר אחד ללא הפסק מחיצות. בנדון דנן כל קבוצה נמצאת במרפסת המובדלת בגדר גבוהה עשרה טפחים ואינם "במקום אחד". אלא שכתב המ"ב (שם מ"ח. ובהרחבה בס"ק נ"ז) בשם הפרי מגדים (שם י"ב) שהכל מדובר בשאינן רואין זה את זה "דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון (לקמן בסימן קצ"ה) ויש מחמירין אפילו ברואין, ובמקום הדחק אפשר שיש להקל[1]" וכך במרפסות הרי רואים זה את זה וכיון שאין "במקום הדחק" יותר גדול מתקופתנו, הרי שיש להקל ולצרף שהרי כשמתבטלים מתפילה בציבור במשך תקופה, מתרופפת התפילה ובעקבותיה כל שמירת התורה והמצוות רחמנא ליצלן, רמז לזה במחזיק ברכה (נ"ה, י"ג. הובא דבריו בבאר היטב שם ט"ו) "לסמוך על הפוסקים (שמצטרפים בראייה) שלא יתבטלו ארבעים יום מלומר קדיש וקדושה" וכך מטו משמיה דבעל ה'דרך אמונה' שליט"א שבתקופתנו יש לצרף את כל הקולות. והן הן הדברים.

האחרונים כתבו לדמות דין זה למקומות אחרים המטרפים בראייה: א. הלק"ט (הובא בבאה"ט קצ"ה, ב') והערוך לנר (מכות ו', ב') מדמים לעדים מצטרפים בראייה "בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת" (מכות שם).  ב. מהרש"ם (דעת תורה נ"ה, י"ד) מדמה לנאמר במשכן שילה 'קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה' (זבחים קי"ב, ב').

הפסק בין המרפסות

ב. מרפסות מב' צדדי הרחוב והרחוב מפסיק ביניהן אינן מצטרפות, כמבואר בפמ"ג (שם) שהרי המקור לצירוף הוא "דומיא דזימון" וכתב השו"ע (קצ"ה, א') "שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים מפסיק בינתיים אינם מצטרפין בשום ענין".

אכן מעבר המשמש כניסה לבניין אינו מפסיק. אע"פ שכתב המ"ב (קצ"ה, ז') בשם הט"ז דלאו דווקא רשות הרבים אלא ה"ה שביל היחיד, היינו דווקא שביל החוצה ומשמש מעבר למקום אחר אך לא שביל המיועד רק לדיירי הבית – כן צידד בתשובות והנהגות (א', קס"ג) ובחשוקי חמד (זרעים פאה ב', א') הוכיח כן מפירוש המשניות לרמב"ם (פאה ב', א') "ושביל היחיד – הוא שיהיה דרך בין שתי השדות שעובר משם לגנו או לשדהו" משמע שהוא לאיש זר החוצה דרך שביל זה.

בעל 'תשובות והנהגות' כתב לחדש: אם המרפסות גבוהות למעלה מעשרה טפחים מצטרפים אע"פ שרשות הרבים או שביל היחיד עובר ביניהם. כדאשכחן לגבי שבת (שבת ז', ב') הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מעשרה מותר. [אף שגם שביל היחיד מפסיק ורה"י עולה עד לרקיע. אך כאן זיל בתר טעמא שהשביל מפסיק מפני שהוא מקום הילוך, וכשם שלמעלה מעשרה אינו רה"ר מפני שאינו מקום הילוך בני אדם, כך אינו מקום הילוך ליחיד].

מקצתן רואים בכמה חבורות

ג. בהלכות זימון נתבאר (שו"ע קצ"ה, א') שאין צריכים כל העשרה לראות זה את זה אלא אף ב"מקצתן רואים" מצטרפים. אף שהמדובר ב"שתי חבורות" וכן הפמ"ג (המובא במ"ב הנ"ל) כתב "אפילו בשני בתים" מסתבר דלאו דווקא, אלא אף יותר משתי חבורות ומשני בתים מצטרפים [וכמו שפשוט ששמש מצרף אפילו יותר מב' חבורות] שהרי מקור הדין שמצרפים ב' חבורות אע"פ שאין בכל אחת חיוב הוא מהרשב"א (ברכות נ', ב' המובא בבה"ל קצ"ה, א' ד"ה שתי) ומשמעות דבריו שמדמה דין זה ל"ניכול לחמא בדוך פלן" (שו"ע קס"ז, י"א – י"ב) שמצטרפים "שנים או רבים" הרי שאפילו יותר משנים מצטרפים.

רק חבורה אחת רואה

ד. בערוך לנר (מכות ו', ב' ד"ה שתי עדויות) כתב להסתפק האם צריך שבכל חבורה יש הרואים אלו את אלו, או שמצטרפים אף כשרק אחד מחבורה זו רואה לאחד מהחבורה האחרת אף שבחבורה האחרת אין מי שרואה אפילו אחד מחבורה זו. וכתב שלא מצא דין זה מפורש בפוסקים. הרש"ש (מכות שם) כתב בפשיטות "ונראה לי דסגי באחד רואה את חברו אף שאין חבירו רואהו וכן התם להצטרפות זימון" וכן דעת מו"ר זצ"ל (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות עמ' תקס"ה). ומה שביקש הערל"נ לפשוט מדברי הריטב"א שצריך שבכל חבורה יראו גם לחבורה האחרת דחהו האילת השחר (מכות עמ' ס"ב בדה"ס ד"ה עי' בערל"נ).

לפ"ז אם כל העשרה רואים אחד, כגון שעומד למטה בחצר ורואים אותו מכל המרפסות, הוא מצרפם, שהרי אף הוא אחד מהמניין, וכשרואים אותו זהו מקצתן רואים אלו את אלו[2].

יש לדון כשממרפסת א' רואים רק את מרפסת ב' ולא רואים את מרפסת ג' ולא הם רואים כלל מרפסת א', רק מרפסת ב' רואה אותם. כיון שהעלינו שא"צ שבכל החבורות יהיו רואים אלו את אלו ואלו את אלו. וראיתי שנשאל על כך הגאון הגר"מ שטרנבוך והשיב: דברים אלו לא נתפרשו כ"כ בפוסקים, והדבר מסור ללב, ונראה דכיון ד"רואים אלו את אלו" עניינו לדון אותם כקבוצה אחת על ידי ראייתם, א"כ אם אינם עומדים במרחק רב זה מזה, הרי הם מצטרפים אפילו אם רק אחד רואה את כולם [הזכיר רק אחד מפרטי השאלה] אבל אם עומדים במרחקים ואינם ניכרים כציבור אחד, אינם מצטרפים על ידי ראייה אפילו אם כולם רואים אלו את אלו [המקור לסברא זו מדין 'דרך הרבים מפסקת אין מצטרפים' ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל שכשאינם נראים כציבור אחד אינם מצטרפים].

צירוף ע"י ש"צ

בתשובה שם מסיים: "נראה דהש"ץ עצמו שהוא העיקר צריך לראות את כולם, ויסוד לזה מדברי השעה"צ (קצ"ה, ו') דבזימון בעינן דווקא שהמזמן יראה את כולם, דכיון שהוא העיקר וכולם צריכים לו, צריך דווקא שהוא יראה את כולם לצרף את כולם בראייתו, וא"כ הכ"נ לגבי חזרת הש"ץ בעינן דווקא שיהא הש"ץ רואה את כולם, והוא הדין בקריאת התורה צריך הבעל קורא לראות את כולם".

ויש להעיר בדבריו:

א. השעה"צ כתב "הטעם דהקילו במברך אפשר משום דכיון דשתי החבורות צריכין לו שיוציאם, נחשב כשמש המשמש לשתיהם דהוא מצרפן" וחידוש הוא לומר בחזרת הש"ץ דין צירוף שמש.

ב. צריך ביאור מדוע לא כתב השעה"צ תנאי זה תיכף בתחילת הסימן בחבורות האוכלות "בשני בתים" המצטרפות בראייה. ונראה שבסעיף זה נאמר "אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן". משמעות הדברים שרק כשבאו לברך ברהמ"ז התיישב "המברך" על מפתן הבית, אך בשעת אכילה לא ישב אף אחד על הפתח, ולא ראו אלו את אלו כלל. על כך כותב השעה"צ שראייה בשעת ברהמ"ז לא מהני אלא על ידי המברך דווקא, שנחשב כשמש המשמש לשתיהן. ומדויק סיום המג"א "והוי ליה כמקצתן רואין זה את זה" משמע שאין כאן ראייה ממש אלא "הוי ליה כמקצתן רואין".

וזו הסיבה שצריך המברך להיות "רואה אלו ואלו" לכאורה הרי שמש מצרף אף בלא ראייה, ואפילו שמש סומא מצרפם, ולמה הצריך המג"א (והמ"ב) שיהיה המברך "רואה אלו ואלו". אלא שכאן אינו שמש ממש כיון שלא משמשם באכילה ושתיה אלא רק שימוש רוחני להוציאם בברכהמ"ז, ועל כן אינו מצרף אלא בצירוף ראייתו. כלומר הצירוף כאן נעשה ע"י ב' דברים: א. ראייה. ב. שמש.

ג. בדין זה כתב השו"ע "המברך יושב על המפתן" ואילו בתחילת הסימן "מקצתן רואים" לא כתב שהמצרף יושב על המפתן. ועל כרחך שכל דברי השעה"צ לא נאמרו אלא בזה שחסר הצירוף בסעודה שהוא עיקר הצירוף. משא"כ בתחילת הסימן שנעשה צירוף על ראייה בשעת בסעודה א"צ ישיבה על המפתן. וכך במרפסות נעשה הצירוף אף בלא ישיבה על המפתן כיון שבתפילה לא חסר כלום בראייה.

ד. דין צירוף בישיבה "על המפתן" נאמר בשו"ע אף לגבי תפילה (נ"ה, ט"ז) "אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ושליח צבור תוך הפתח הוא מצרפן" ואף שם כתב המ"ב (נ"ד) "ובאדם אחר שאינו שליח ציבור אינו מצטרף". ומסיים על כך "כל זה דוקא כשאינן רואין אלו לאלו אבל אם מקצתן רואין אלו את אלו בכל גווני מצטרפי להדדי" הנה מפורש שבמקצתן רואים מצטרפים אף בלא הש"צ, וכל מה שהצרכנו דווקא ש"צ ודווקא "תוך הפתח" הוא כשאין רואים כלל, ואף הש"צ אינו רואה, אלא שהפתח מתייחס לב' המקומות ונמצא הש"צ בפנים ובחוץ לכן מצרפם להחשב כולם באותה רשות, וכבר כתבו הרשב"ש (ל"ז) והפמ"ג (נ"ה א"א י"ב) שבדבר אחד קל תפילה מזימון, שבאותה רשות מצטרפים אף בלא ראייה. ומעתה במרפסות כיון שמקצתן רואים מצטרפים אף בלא ראיית הש"צ.

[עצם דברי השעה"צ צריך עיון שכתב דין זה מדנפשיה "משמע דאדם אחר מהחבורות כשישב לא מהני" ואף הטעם לכך כתב מדנפשיה "אפשר משום דכיון דשתי החבורות צריכין לו שיוציאם נחשב כשמש המשמש לשתיהם". והרי לעיל בש"צ תוך הפתח הביא המ"ב (נ"ד ושעה"צ שם) דין זה בשם הפרישה ורע"א "ובאדם אחר שאינו שליח צבור… אינו מצטרף".

זאת ועוד בתפילה כתב המ"ב (שם) בשם הפרישה הטעם שהש"צ מצרפן "דכיון שהוא שליח צבור כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד" ואילו בזימון כתב הטעם משום שהמזמן מצרפן בראייה לאלו ואלו. ובפשטות דיניהם שונים בתפילה ובברהמ"ז. אך צ"ע שהב"י כתב שמקור דברי הרא"ש שש"צ על התפח מצרף הוא מברהמ"ז. וראה בשו"ת זרע אמת (סי' י') שהשיג על טעם המג"א וכתב שאף בזימון הטעם שמצטרפים, לא מפני ראייה אלא מפני שדעת כולם על המברך].

צירוף ע"י הפניית הראש

והנה פשוט כי לא די שנמצא במרפסת אלא צריך לעמוד דווקא במקום שיכול לראות. יש לדון כשצריך להחזיר פניו לאחוריו או לצדדיו כדי לראות. מדברי מו"ר בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב ברכות (עמ' תקס"ה) נראה שאינו בכלל רואין.

ויש להעיר בדבריו:

א] בהלכות זימון נאמר (שו"ע קצ"ה, ב') "אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן" וכבר הובא לעיל ביאור המג"א "דהוא רואה אלו ואלו" ובשו"ע הגר"ז (קצ"ה, ג') הוסיף על המג"א "אם המברך יושב על המפתן הוא מצרפן לפי שהוא יכול לראות אלו ואלו בהפיכת פניו לכאן ולכאן " הרי שאע"פ שצריך להפוך פניו כדי לראות אלו ואלו הוא מצרפם, ושמא הפיכת פנים לצדדים מצרפת יותר מלאחוריו.

ב] המהרש"ם (דעת תורה נ"ה, י"ד) כתב לדמות הצטרפות ע"י ראייה למשכן שילה שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה. "בעי רב פפא עומד רואה, יושב אינו רואה, מאי. תיקו" (זבחים קי"ח, ב') וכתב השפת אמת יש לומר בכלל הספק כיון שיכול לראות ע"י עמידה מותר לאכול אפילו בישיבה. וכיון שעלתה בתיקו מסתבר שמצטרף למניין כיון שהוא ספק דרבנן, ושמא להחזיר פניו לאחוריו גרע מיושב הצריך לעמוד.

ברכת כהנים

כיון שמצטרפים בראייה הרי שיכולים לשאת כפיים. ויעמוד כנגד הציבור פנים מול פנים. וכשאי אפשר לעמוד פנים כנגד פנים אעפ"כ יכול לשאת כפיו, דלא גרע מבית הכנסת שכולם כהנים שנושאים כפיהם "למי מברכים לעם שבשדות" (שו"ע קכ"ח, כ"ה) ואע"פ שאינם עומדים נגד פני העם שבשדות, הרי שכשאי אפשר אינו מעכב.

כמו כן מוכח שאע"פ שקול רם לעיכובא בברכת כהנים (מ"ב שם נ"ג) זהו רק כשמברך בלחש שאי אפשר לעשרה שישמעוהו, אך כשהסיבה שאינם שומעים אותו היא משום ריחוקם אינו מעכב, וכך במרפסות אם אינם שומעים הברכה מפני ריחוקם אין זה מעכב. כך שמעתי מדודי הגאון הגר"י כ"ץ שליט"א.

קריאת התורה

שאלה: האם עדיף יותר שבעל קורא יעלה שבע פעמים, או דאחר שאינו רואה הס"ת יעלה.

תשובה: שתי האפשרויות נכונות.

א] קיימא לן (קל"ט, ג' בהג"ה) סומא עולה לתורה אע"פ שאינו יכול לקרא, וכתב המ"ב יכווין הבעל קורא להוציאו שומע כעונה. יש לדון האם ה"ה יכול לעלות לתורה ממרפסת אחרת אע"פ שאינו יכול לקרא בספר, או שאינו דומה לסומא שהרי מפסיק מחיצת מעקה המרפסת בינו לספר תורה. והגאון הגר"מ שטרנבוך הורה שיכול לעלות ממרפסת אחרת, כל מה שצריך להתקרב לספר התורה הוא רק משום כבוד התורה אך כשמברך מרחוק משום שא"א להתקרב אין בזה פגיעה בכבוד התורה. וכך הנהיגו כאן בירושלים עה"ק במנייני המרפסות.

ב] "בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם. וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם. וכן יעשה כמה פעמים כמספר העולים של אותו היום" (שו"ע קמ"ג, ה') וכך כאן מכיון שהעליה במרפסת אחרת יש בה חיסרון שאין העולה קורא בעצמו יכול בעל הקריאה לעלות כמה פעמים. בכה"ג לא יעלה מפטיר אלא השביעי הוא יהיה המפטיר ויאמר קדיש רק לאחר ההפטרה כמבואר ברמ"א (רפ"ב, ה'). מלבד כשקוראים קריאה אחרת למפטיר (שבת ראש חודש, יום טוב). כשעושים כן רצוי שיצא הכהן מהמרפסת עד לאחר שהתחיל הקורא ברכת התורה.

[1] במ"ב (שם נ"ב) משמע שמעיקר הדין מצטרפים בראיה אפילו שלא בשעת הדחק, ורק "יותר טוב" לירד לבית הכנסת. מ"מ נראה שעיקר דעתו כדבריו (ס"ק נ"ז) "במקום הדחק אפשר שיש להקל" ולשונו הנ"ל (בס"ק נ"ב) היא מלשון השערי תשובה (שם ט"ו) בשם המחזיק ברכה. מה גם שבביאור הלכה (קצ"ה ד"ה שתי) נוטה לשו"ת הרשב"ש (ל"ז) שלא מצטרפים בראייה כשאין בכל חבורה כדי חיוב בפני עצמה ודברי הרשב"ש נאמרו לענין תפילה שאין מצטרפים ע"י ראייה [הערת חתני הרב מרדכי שליט"א: הכרעת הבה"ל כרשב"ש רק לגבי זימון, שבראייה לא נעשים חבורה אחת להתחייב בזימון. משא"כ לגבי צירוף לעשרה זהו נידון נוסף ובזה לא הכריע הבה"ל כוותיה רק כתב "ודע דהרשב"ש מפליג עוד יותר דאפילו יש בכל חבורה כדי זימון אלא שעל ידי צירופן יתחדש שיברכו בעשרה כגון שיש חמשה בכל חבורה נמי לא מהני כשרואין זה את זה ונכנסו מתחלה כיון שעל ידי זה יצטרפו לברך בשם"].

[2] יש לומר שאפילו העומד מעבר לרשות הרבים שכולם רואים אותו או שהוא רואה אותם, אע"פ שאינו מצטרף עמהם מ"מ הוא מצרף את כולם. שהרי כתבו תוס' (מכות ו', ב' ד"ה אמר רבא) בשם משי"ח "דאם העד מכאן [והעד מכאן] רואין המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין להיות עדות אחת גבי העד שמכאן והעד שמכאן אע"פ שאין רואין אלו את אלו דהמתרה מצרפן כמו מקצתן רואין אלו את אלו" ושם בגמרא "אמר רבא מתרה שאמרו אפילו מפי (ההרוג) עצמו ואפילו מפי השד" הרי שאע"פ שאין המתרה כשר לעדות מצרפם – הערת חתני הרב מרדכי שליט"א.

(מתוך מכתב תשובה של מורינו הגאב"ד הגאון הגדול רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א למורי ההוראה)

הפוסט תשובה מורחבת – מנייני המרפסות הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט בעל קורא למגילת איכה שאינו מתענה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.