לתשובות נוספות בהלכות הפסח

הפוסט הידור מיוחד במכירת חמץ בערב פסח שחל בשבת הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ואמנם יש לוודא שהמכירה היא מכירה רצינית באמצעות רבנים מוסמכים ונכרי היודע את מהות המכירה המאפשרת לו באם ירצה לקחת את החמץ במשך ימות הפסח בלבד. (אומנם מעולם לא קרה שהגוי בא לקחת החמץ, אך באופן עקרוני חובה על המוכר להסכים שהנכרי יטול החמץ. במקרה כזה הגוי מחויב לשלם על החמץ, אך אין לעכבו מלקחת קודם התשלום).

על החמץ הנמכר להיות מונח במקום/ ארון סגור, שלא יהיה נגיש בקלות.

חג כשר ושמח.

לתשובות נוספות בהלכות הפסח

הפוסט מכירת חמץ וירטואלית, לכתחילה או בדיעבד? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

שהרי אין אפשרות למכור את בליעת החמץ ללא הכלי עצמו כיון שאין ממשות בבליעה, ולא חל בה קנין. כמבואר בתשובת רבינו זיע"א לקהילות יעקב על פי הנפסק בשו"ע (חו"מ רי"ב, א-ב) אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש. אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה… וכן המוכר לחברו אויר חורבתו, ואויר חצירו אינו כלום. אלא אם כן, הקנה לו חצרו להכניס בו זיזין וכל כל כיוצא בזה. – כגון שהיה לחברו כותל סמוך לחצירו והקנה לו אויר חצירו להכניס בו זיזין". כלומר למרות שיש לו ערך רב, אלא שבמציאות אין בו ממשות, לא חל קנין בזה.

לכן במכירת חמץ יצטרך להקנות לגוי את גוף הכלי. וכשיחזור ויקנה מן הנכרי את הכלי לאחר הפסח, יחוייב להטבילו.

וכבר עורר על כך החכמת אדם (ע"ג, ג) "כשמוכר היורות לעכו"ם בערב פסח משום חמץ, צריך טבילה לאחר פסח. ולכן מוטב שלא למכרם". ולמרות שהמכירה היא הערמה שהרי אין דעת הנכרי לקחתם לעצמו כלל, מכל מקום דיני המכירה, הן כמכירה אמתית ומושלמת.

וכדברי החזו"א (אמונה ובטחון ג, ח) "כי האמונה בפרטים של מצות בבחינת רגשיי, צריכה ואיננה טבעית, והמושכל השטחי מרחיקה. כגון להאמין כי הכלים שנמכרו לנכרי, בערב פסח צריכים טבילה לאחר הפסח".

יש להוסיף, כי באמת לא עוברים באיסור "בל יראה" בטעם הבלוע בכלי, כפי שהוכיח בשו"ת הר"י מיגש (הו"ד במנחת ברוך נ"ז) מדין הגמרא (הובא בשו"ע תנ"א) "קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן לאחר הפסח".

הרי שלא כתב שצריך למכרן לגוי, אלא רק לנקותם מהחמץ שבעין. ואף אם בשוגג בישל חמץ בפסח עצמו, אין עוברים בבל יראה על בליעה שבכלי. כמבואר במ"ב (תמ"ז, ד') "ומשום הבלוע אינו עובר בבל ימצא במה שמשהה אותם". ועל פי זה כתב החזו"א (קי"ז, ט"ו) "וא"כ א"צ לכתוב בשטרי מכירה שאנו נוהגין כלים הבלוע בהן חמץ".

לתשובות נוספות בהלכות הפסח »

הפוסט מכירת כלי חמץ לנכרי הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

וביתר ביאור בדבר כבר הזכרנו בספרי הקטן אהל יעקב הל' לא תחנם  דהנה כבר ראינו שהיכן שיש תועלת מותר לתת מתנה לגוי וכן לשבח גוי כמ"ש בחזון איש הל' שביעית וראה עוד הט"ז (קנא, סק"ח) דאם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה, שהרי ישלם או כבר שילם לו, וע"ע בשו"ת אבן פינה (א, קו).

אלא שיל"ע בדין ברכה לגוי באופן שאינו מכירו. והנה זה ברור שאין איסור לברכו בשלום, שהרי זה פשיטא דמותר, כפי שמפורסם על רבן יוחנן בן זכאי שהקדים לומר לכל אדם שלום ואפילו לגוי (ברכות יז), אבל לגבי ברכה אחרת עיי' במגן אברהם (אורח-חיים קפט, סק"א) שכתב שיש להימנע מלברך גוי כשאין מוכרח לכך משום איסור של לא תחנם, וכ"כ במגן האלף (על החסד לאלפים סי' קפט). ועיין בזה בט"ז (יורה-דעה רלב, סקי"ד). ועיין בזה באהלי שם (סי' כ).

ומ"מ אומר המגן אברהם (אורח-חיים שמז, סק"ד) דמותר לומר לגוי בשעה שעובד במלאכתו, תצליח במלאכתך. וראיתי דכתב בביאור הדבר בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון, כרך ג סוף אבן-העזר ה עמוד קעז) דזה משום דרכי שלום. ועיין בשו"ת במראה הבזק (ו, סב) דכתב: "בתחילת השנה האזרחית מותר לברך נוצרי בשנה טובה". וע"ע בשו"ת בית שערים (אורח-חיים סא) דניתן לברך גוי (וע"ע בספר חישוקי חמד עמ"ס פסחים עמוד קפד. ובמסכת יומא עמוד שמה).

כמו כן, כאשר מיירי בגוי שעושה טובות ליהודי מצינו שהתירו להתפלל לרפואתו כמובא בשו"ת חיים ביד לגר"ח פלאג'י (לג), ונראה דדבריו מתבססים על הספר חסידים (תשצ) שכתב: "אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים, יכולים לבקש להקב"ה שיקל בדינו". ועיין בזה בדרכי תשובה (יורה-דעה קנא, סקכ"ט). עוד בעניין תפילה על גוי חולה.

הרי לנו פשוט שאין בזה חשש איסור דאורייתא בכלל באופן שהגוי הנ"ל מוכרים עמו החמץ ומברך אותו רק בדרך הנימוס וניתן להקל בנידון זה שיש בו תועלת כהכרעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

הפוסט אמירת 'מזל וברכה' לגוי לאחר קניין הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.