והנה כבר כתבנו בכמה מקומות בספרי הדל אהל יעקב אם בכלל יש להכשיר ולערות מים חמים על גבי טבעות של כל השנה, והבאנו שיש נוהגים לערות על זה מים חמים מחשש, אבל מעיקר הדין מספיק לשטוף אותם ודיו בכך.

ובנידון דידן יש לצדד להקל מכמה טעמים:

א) יש להסתפק בכלל אם נכנס פירור של חמץ, שלכאורה לא נכנס כי מה שמוצאים בתוך הסדק של הטבעת היה נראה כחתיכה [אע"פ שמחמירים בדרך כלל בספק משהו]. ואת"ל שנגע הרי זה ספק בכלל אם החמץ נותן טעם ואין לחשוש לחוזר וניעור. ב) מה דקיימא לן (סימן תמ"ז סעיף ד') בשו"ע שם פסק שאם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים והרמ"א כתב ונוהגין כסברא ראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח, ובמשנה ברורה שם ושאר אחרונים נראה שחששו לכל תערובות ובפרט אם חזר ואפו את התבשיל בפסח עצמו. אולם כל זה היינו בחמץ שנתערב לפני פסח והוא ראוי לאכילה, אבל בכגון חמץ נוקשה או חמץ שנותן טעם לפגם אינו חוזר וניעור, כ"כ בביאור הלכה ד"ה ונתבטל שהסתפק בזה, מיהו בשער הציון (סימן תמ"ז ס"ק קנ"ב) כתב שאם נתערב קודם הפסח ונותן טעם לפגם קודם פסח מותר לא אמרינן שחוזר וניעור. וכן פסק המקור חיים לבעל החוות יאיר. ולפי זה פשוט שאת"ל שכן יצא מהטבעת פירור לכאורה אותו פירור הוי או כנוקשה בפשטות טעם לפגם, בסיבה פשוטה ששוטפים כלים עם סבון ודברים שפוגמים מאכלים [בפרט לפני פסח שמנקים הרבה עם כל מיני חומרים חריפים], ולכן אין לחוש בכלל לחוזר וניעור בכה"ג אפילו אם ודאי נפל לתוך התערובות. ג).

עוד ניתן לצרף כאן מה ששמעתי ממורינו הגאב"ד רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א, ששמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאע"פ שקיימא לן שחמץ אוסר במשהו ואינו בטל אפילו באלף, מ"מ יש בשיעור של האלף גבול, ואם יש כנגדו כמה אלפים שפיר בטיל.

וכל זה לפני פסח, ובתוך פסח אם ראו לכלוך שאולי הוי בצק בתוך הטבעת והכינה עם הידים תבשלים וכדומה באמצע הפסח, כיון שהוא ספק משהו באמצע פסח יש להחמיר, מיהו אם הטבעת היתה נקייה וכל החשש ששכחה להכשיר את הטבעת לפני פסח, נוהגין להורות להקל בזה אפילו באמצע פסח, וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי חלק ו' (עמוד ק') עם כמה צדדים להקל.

העולה לדינא: נראה להקל ולאכול את המאכלים בפסח. ואם אירע באמצע פסח יש להחמיר ולא לאכול מהם, אולם אם הטבעת היתה נקייה אפילו אם אירע באמצע פסח מותר הכל באכילה. וכך הסכים עמי מורינו הגאב"ד דבית הוראה הכללי שליט"א.

הפוסט ענדה טבעת להכנת חמץ ומזון לפסח הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

שהרי אין אפשרות למכור את בליעת החמץ ללא הכלי עצמו כיון שאין ממשות בבליעה, ולא חל בה קנין. כמבואר בתשובת רבינו זיע"א לקהילות יעקב על פי הנפסק בשו"ע (חו"מ רי"ב, א-ב) אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש. אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה… וכן המוכר לחברו אויר חורבתו, ואויר חצירו אינו כלום. אלא אם כן, הקנה לו חצרו להכניס בו זיזין וכל כל כיוצא בזה. – כגון שהיה לחברו כותל סמוך לחצירו והקנה לו אויר חצירו להכניס בו זיזין". כלומר למרות שיש לו ערך רב, אלא שבמציאות אין בו ממשות, לא חל קנין בזה.

לכן במכירת חמץ יצטרך להקנות לגוי את גוף הכלי. וכשיחזור ויקנה מן הנכרי את הכלי לאחר הפסח, יחוייב להטבילו.

וכבר עורר על כך החכמת אדם (ע"ג, ג) "כשמוכר היורות לעכו"ם בערב פסח משום חמץ, צריך טבילה לאחר פסח. ולכן מוטב שלא למכרם". ולמרות שהמכירה היא הערמה שהרי אין דעת הנכרי לקחתם לעצמו כלל, מכל מקום דיני המכירה, הן כמכירה אמתית ומושלמת.

וכדברי החזו"א (אמונה ובטחון ג, ח) "כי האמונה בפרטים של מצות בבחינת רגשיי, צריכה ואיננה טבעית, והמושכל השטחי מרחיקה. כגון להאמין כי הכלים שנמכרו לנכרי, בערב פסח צריכים טבילה לאחר הפסח".

יש להוסיף, כי באמת לא עוברים באיסור "בל יראה" בטעם הבלוע בכלי, כפי שהוכיח בשו"ת הר"י מיגש (הו"ד במנחת ברוך נ"ז) מדין הגמרא (הובא בשו"ע תנ"א) "קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן לאחר הפסח".

הרי שלא כתב שצריך למכרן לגוי, אלא רק לנקותם מהחמץ שבעין. ואף אם בשוגג בישל חמץ בפסח עצמו, אין עוברים בבל יראה על בליעה שבכלי. כמבואר במ"ב (תמ"ז, ד') "ומשום הבלוע אינו עובר בבל ימצא במה שמשהה אותם". ועל פי זה כתב החזו"א (קי"ז, ט"ו) "וא"כ א"צ לכתוב בשטרי מכירה שאנו נוהגין כלים הבלוע בהן חמץ".

לתשובות נוספות בהלכות הפסח »

הפוסט מכירת כלי חמץ לנכרי הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.