כמבואר בפסחים (נו, א) "אמרי רבנן משה רבינו לא אמרו ויעקב אמרו… התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי" וביאר הצל"ח שכיון שלא אמרו משה, אם אומרו באמצע קריאת שמע נחשב להפסק. ומחמת כן מלמד זכות על אלו שחוץ מקריאת שמע אומרים אותו בקול. אכן דבריו צריכים ביאור שהרי אף אם אומרו בלחש נחשב כהפסק. והגהות חכמת שלמה (או"ח סא, יג) הקשה לדברי הצל"ח מאי שנא יום כיפור שאומרם בקול רם.

ומחמת כן ביאר רבינו זצללה"ה  שמשה לא אמרו מחמת שכביכול לא היתה לו השגה גבוהה לומר זאת, ורק יעקב אמרו, שהרי אם לא כן, מה חיסרון בזה שמשה לא אמרו, והלא זה לא הפסוק היחיד שמשה לא אמר ואנו אומרים.

נראה כי לכך הביא הטור (תריט) טעם אחר לאמירתו בלחש "כשעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת שהיו מקלסין לקב"ה ואומרים בשכמל"ו והורידו משה לישראל. משל למה הדבר דומה למי שגנב חפץ נאה מפלטרין של מלך, ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך. ולכן בכל השנה אומרים אותו בלחש, וביום כיפור אומרים אותו בקול לפי שאנו כמלאכים". ותמה הפרישה (סא) מדוע הביא טעם אחר מהמבואר בגמרא שמשה לא אמרו. אכן להאמור הכל הוא טעם אחד, שמשה לא אמרו מפני שלא החזיק עצמו בדרגה גבוהה כל-כך כמלאכים (פניני תפילה עד).

הפוסט 'ברוך שם' ב'אנא בכוח' – בלחש או בקול? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ולא דומה לדברי המשנה ברורה (סה, ד) "לכתחילה נכון להיזהר שלא ינגן הש"ץ הרבה בברכת קריאת שמע, שיהיה בהפסק  אחד כדי לגמור כולה, שאז יצטרכו הקהל להפסיק הרבה בשתיקה על ידו", כיון שבשבע ברכות ובהלל השירה היא חלק והמשך הברכה (ציוני הלכה – נישואין קסב).

הפוסט ניגון 'אשר ברא' בשבע ברכות, הפסק בברכה? הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

אמנם לאחר שסיים תפילתו, אם ממתין לש"ץ אסור, כיון שעיקר הזמן לבקש בקשות בתוך התפילה כמובא בנצי"ב (בראשית יח, כב). ולכן לאחר עקירת רגליו הוי הפסק שאינו זמן היותר ראוי לכך.

וכן מותר לומר תהילים, וכבר עורר היסוד ושורש העבודה (יא, ד) לנצל הזמן לזה.

וכן מותר לברך אשר יצר בין תקיעות דמיושב למעומד, וביאר רבינו הגרי"ש שהרי אף אומרים פיוטים שאינם מעיקר נוסח התפילה. ואף המנחת יצחק (ג, מד) התיר מטעמים אחרים.

הפוסט המותר והאסור להתפלל בין תקיעות מיושב למעומד הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.