הפוסט שינוי מקום לאבל בכולל ובמשרד הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

לפי מנהג נוסף, אף כל הרואים את נפילתו מתענים. והורה מרן הגרי"ש אלישיב שדין הרואים קל יותר ואפשר להקל בזה במקום שיגרם ביטול תורה, אך חמור יותר דינו של מי שהחזיק את הספר ונפל מידיו. ופשוט שהחיוב רק על הרואים ממש, ולא על כל הנמצאים בהיכל בית הכנסת. וכן נזכר בשיורי ברכה (יו"ד רפב, ד).

אם נפל הספר והיה מונח על הארץ ללא מגע אדם, אף כשהוא עדיין בצורה שעומד ורק עצי החיים נוגעים בקרקע, נידון כנפל ויש להתענות.

אך אם לא נפל הספר כולו מידיו, אלא הצליח לתפוס בחלקו ואפילו רק אחז ב'עצי חיים' העליונים ולא היה זמן אפילו מועט שהספר היה לבדו על הארץ, הסתפק האגרות משה (אורח חיים ג, ג בסופה) ומסיק "מהראוי להתענות, אבל כל הרוצה להקל נמי אין מזניחין אותו". ודעת מרן הגרי"ש אלישיב להקל, וכן היקל מרן החזו"א (מעשה איש ב, קב).

אמנם ביסוד הדברים התורה 'נפלה', וכתב מהר"י ברונא (שו"ת קכז) "שהראו לו משמים שצריך תשובה". והתענית אינה על עצם נפילת הספר, אלא מדרכי התשובה על העבירות שהראו לו משמים שצריך תשובה עליהן, כי התורה דורשת את כבודה מציבור המתפללים במקום בו נפל, ויותר יש להם להתחזק בכבוד התורה ולומדיה.

ואלו הם הדברים הנפלאים שכתב בשו"ת תירוש ויצהר (סז): "תם אני ולא אדע כי על שגגת בזיון נפילת ספר תורה, צעקה גדולה בעיר ואימה חשכה גדולה נופלת עליהם, ורוצים להרבות אילי נביות להתכפר, אף כי הוא דבר שאין לו שורש בש"ס. והיאך על בזיון גדול שיתבזה חכם העיר, אין איש שם על לב לשאול כמה תעניתים יצטרכו כל השומעים להתענות… וכבר אמרו במכות (כב, א) כמה טיפשאי הני גבראי דקיימי מפני ספר תורה, ולא קיימי מפני גברא רבה.

"ובטח כי בעיר אשר יתהווה ח"ו מקרה לא טובה כזאת, מורה הדבר כי אנשיה אינם זהירים לתת כבוד וגדולה לחכם העיר, לעומד על העדה ולשאר חכמים… התורה מתפלשת בעפר ואומרת מי ביקש זאת מידכם להרבות בכבודי, וארוסי יושב שמם ובזוי. והתשובה היותר נרצית בזה שיתנו אנשי העיר אל ליבם להיות נזהרים בכבוד חכם העיר, ושתהיה פרנסתו בכבוד ויקבלו באימה את דברי תוכחתו ומוסריו. ובזיון הקל של החכם יהיה נוגע אל ליבם יותר מנפילת ספר תורה, ואז יכופר להם ותתקבל התענית והצדקות אשר יקבלו על עצמם בשביל בזיון ספר תורה וטוב להם כל הימים. אבל זולת זה אף אם אלף תעניות יתענו ללא הועיל הוא".

הפוסט תענית על ספר תורה שנפל הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

הפוסט כריעה בברכת מעין שבע הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

ושני טעמים נאמרו ביסוד האיסור לעבור כנגד המתפלל:

א] מפסיק בין המתפלל לשכינה שכנגדו.

ב] מבטל כוונת המתפלל (משנה ברורה קב, טו). הביאור הלכה (שם) דן לעניין עובר לפני מתפלל המשלשל טליתו על פניו עד שלא מבחין בעוברים לפניו, שלטעם חסרון הכוונה יכול לעבור כיון שאינו יכול לראותו, ורק יש לחוש מצד הפסק בינו לשכינה. אכן מקרה זה הפוך, שהרי מחיצה שקופה דינה כמחיצה, ורק יכול להפריע את כוונתו. אך רבינו הורה (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות רצד) שכיון שהיום איננו מכוונים בתפילה, אין לחוש לטעם זה, וכל המניעה לעבור לפני המתפלל רק משום שמפסיק בינו לשכינה (וכן כתבו הדעת תורה קב, ד והארחות חיים – ספינקא בשם מאורי אור).

יש להבדיל בין סוגים שונים של מחיצות, וזה הכלל (שו"ע או"ח תרל, ט): מחיצה נחשבת רק אם אין רווח גדול יותר משלושה טפחים (24 ס"מ) בין הקרקע לתחתית המחיצה. כמו כן צריכה לעמוד באופן יציב שרוח מצויה לא תנענע אותה ממקומה למרחק ג' טפחים.

ואמנם אם המחיצה נמצאת בתוך בית ולא ברחובה של עיר, לדעת הביאור הלכה (רמ, ו) מודדים רוח מצויה כאילו המחיצה היתה עומדת ברחוב ולא מתחשבים במה שמחיצות הבית העומדות סביב מגנות מפני רוחות, ולכן "קושרה מלמטה שלא תנוד". אך החזון איש (אורח חיים נב, יד) חולק וסובר שכיון שסוף סוף המחיצות לא יכולות להתנועע ברוח, נחשב מחיצה אף בלא קשירה. והרחיב בזה בדעת נוטה (א, צח).

הפוסט לעבור לפני המתפלל מאחורי מחיצה שקופה הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.

מרן הגראי"ל שטיינמן התפלל כמה שנים בביתו, אך כיון שלא רצה שתהיה בעיה לשכנים לדור מעל בית הכנסת, התנה שלא ייחשב המקום לבית הכנסת, ולכן לא אמרו שם ברכת מעין שבע.

ואמנם מנהג ירושלים לומר גם בלא בית כנסת (שו"ת הר צבי קנב. ובבן איש חי שנה ב וירא י), ושמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב כי לאו דווקא בירושלים שבין החומות נהגו כן, אלא כל מה שבתוך העירוב נידון כירושלים לעניין זה.

הפוסט ברכת מעין שבע במנייני חצרות הופיע לראשונה ב-בית הוראה הכללי ירושלים.